נרשמתי לסטודיו כושר קטן שתוכנן ועוצב בתשומת לב יתירה במטרה לעורר תחושה נעימה. המכון מתאר את עצמו באינטרנט כמועיל וחיובי, "אנו נותנים ללקוחותינו את כל הכלים הדרושים ליצירת שינוי אישי. לזרוע אהבה!". תודו שזה נשמע מתוק!

הגישה הזאת מגיעה אפילו למלתחות – בפתק שמוצמד למתקן מגבות הנייר כתוב: "למי שמעדיף לא להשתמש במגבות נייר, מגבת בד תלויה על הדלת". איזו רגישות לאיכות הסביבה! איזו עדינות נפש! איזו התחשבות!

למרות האווירה המחושבת והמתחשבת הזאת ושורת המדריכים המעולים, החלטתי לעבור למכון כושר אחר. בגלל שמלבד שיעורי היוגה, כמעט אי אפשר למצוא שם חוג שבו רשימת ההשמעה שמושמעת בזמן ההתעמלות אינה מלאה בשירים וולגריים וגסים.

כושר עושים עם מוזיקה קצבית. אני מבינה את זה. אולי הבעיה שלי שאני דוברת אנגלית ומבינה את המילים, אבל הטקסטים שמושמעים במכון הכושר ממש מזעזעים לדעתי, אין לזה הצדקה. המילים האלה פוגעות בכל מוקדי האנרגיה בגופי.

יום אחד רשימת ההשמעה בשיעור של ריקוד משולב ופילטיס, הייתה כל כך רוויה בשירים גסים, שפשוט גוללתי את השטיחון שלי ונמלטתי באמצע, לא יכולתי לסבול את זה עוד רגע. לא טרחתי אפילו לציית לכללי ההתנהגות של הסטודיו, ולנקות את השטיחון בחומר הניקוי הסביבתי והאורגני שמסופק ביציאה.

חיפשתי לינק לאחד מהשירים שמושמעים במכון, שלחתי אותו לבעלת הסטודיו, ושאלתי אותה, איך היא חיה עם זה שהמכון שלה כל כך מתהדר באווירה חיובית, אבל משמיע מוזיקה שמעודדת אלימות, כוללת חזרה מטמטמת על מלים שאני לא מרשה לילדים שלי להגיד, ומתייחסת לנשים במונחים פוגעניים.

"גם אני לא אוהבת את המוזיקה הזאת", היא ענתה לי במייל. "גם לי לא קל עם זה", ובכל אופן, משום שהיא נרתעת מ"צנזורה" קשה לה לאסור השמעה של מוזיקה כזאת בסטודיו שלה.

בחוסר רצון הפסקתי להשתתף בחוג ריקוד שאהבתי במיוחד, בגלל שהמדריכה - אישה מאוד קשובה ונלהבת לתלמידותיה - אוהבת גם שירים שנכתבו על ידי אנשים רעים ופוגעניים. אני לא "פמיניסטית" שמנסה לשנות את העולם. אני רק רוצה שיתנו לי כבוד מינימלי כאשה ולא ישמיעו לי שירים מזלזלים ופוגעניים. המדריכה הסכימה איתי, אבל הדגישה שהיא מחפשת איזון קצבי, מגוון ופופולאריות, ולמרות שהיא לא מקבלת או משתמשת בחלק ניכר מהשפה שבשירים האלה, גם היא מעמידה את הפחד מצנזורה מעל לרגישויותיה האישיות של תלמידה זו או אחרת. אם כי קשה לי לדמיין שמישהי מהמשתתפות בקורס תתלונן על חוסר התייחסות פוגענית לנשים.

האנשים היום טרודים באובססיביות ברגישויות פיזיות: אנחנו לא משתמשים במגבות נייר; אנחנו לא מעשנים בפרהסיה; אנחנו מבררים אצל האורחים שלנו מהן המגבלות התזונתיות שלהם; אנחנו אפילו לא שולחים את הילדים שלנו לבית הספר עם חמאת בוטנים, בגלל הנזק הגופני החמור שזה עלולה לגרום לאחרים.

אבל בינתיים איבדנו את הרגישות לדברים שמזיקים לרוח שלנו - כולל בידור שהוא בדרך כלל אפל, אלים ופוגעני במיוחד.

בינתיים, עד שאמצא מכון כושר שיגלה רגישות שווה למהות הפנימית ולמהות הגופנית שלי, אני מתעמלת בבית. בעלת המכון הקודם שלי צריכה להיות גאה: אחרי הכל, אני מצמצמת את הנזק לאיכות הסביבה בכך שאיני נוהגת אל המכון וממנו.

חוץ מזה יותר קל לנשום שאיפות עמוקות ומטהרות במשך התרגול, כפי שלימדו אותי במכון, בגלל שאני כבר לא צריכה לשמוע שירים חלולים, שאולי הקצב שלהם מעולה, אבל הם פוגמים לי בנשמה.

מאמר זה מובא ברשות מתוך הוול סטריט ג'ורנל.