השבוע יצא לי לפגוש, ממש במקרה, את הפחד הכי גדול שלי. השתתפתי בסדנא בה אחת הנשים התבלטה בזכות דבר אחד שלה – הפחד. היא מדברת בלחישה, מעדיפה שלא לדבר. ראשה מגיח אך בקושי מעבר לכיסא עליו היא יושבת, ונראה שכל גופה משתתף במאמצים שלה להסוות את עצמה. המנחה השתדלה, בקושי רב, לנסות לתקשר עם הכתפיים שלה, מהן הגיחו זוג עיניים מושפלות.

כל פעם שערכו סבב דיבורים והגיעו אליה, היא לחשה שידלגו עליה ויעברו הלאה. כשהמנחה תחקרה אותה מעט, התברר כי היא עבדה יום אחד בחייה. "מה היית?" "מורה. או, יותר נכון: ממלאת מקום". האמת, שלא חשבנו אחרת.

היא התחתנה עם הגבר הראשון שפגשה מתוך פחד, ושמחה שהוא בכלל רצה אותה. מובן שאחרי מספר שנים גם התגרשה, ומאז היא פוחדת לנסות לחפש בעל אחר. "טוב לי כך", היא אומרת.

זה היה המפגש הראשון שלי עם הפחד הכי גדול שלי – הפחד להיות כל כך מפוחדת, עד כדי שיתוק.

כולנו מפחדים, האמת. יש משהו שהוא חיובי בפחד עצמו, ואנשים שאינם מפחדים מכלום מאובחנים כאימפולסיביים וחסרי שליטה, וגם זה דבר שיכול מאוד להזיק. אבל כשהפחד מגיע לדרגות של חוסר מעש טוטאלי, אילו היינו נותנים לחרדה מהכשלון להשתלט עלינו ונכנעים לה, הרי שלא היינו יכולים אפילו לחצות את הכביש.

התבוננתי בה, באישה המקסימה, החיננית והעדינה הזו, וחשבתי לי, כמה טוב היה לו היתה נותנת לעצמה באמת להמשיך ולהיות מורה. כמה טוב היה, לו כל אותם אנשים באמת רגישים ועדינים היו הופכים להיות המחנכים של ילדינו, אזי כל הדור היה נראה אחרת! הייתי רוצה אותה, ללא כל צל של ספק, בתור מורה של בתי. אילו רק, היתה עושה עוד צעד אחד קטן.

אני חושבת שהפחד משתלט עלינו כשאנו חושבים על תוכניות גדולות מידי, ולא על איך להגיע אליהן. הרי כל דבר עוצמתי שאנו רואים התחיל בצעד אחד קטן! אנשים לא פורצים דרכם בבת אחת, קמים והופכים בן יום למרצים בין לאומיים. הם מתחילים בלהיות מורה ממלאת מקום, ליום אחד. ואז לעוד יום, ועוד שנה. ולאחר מכן מציעים להם גם להעביר סדנא, וכך אפשר להגיע לכל מקום – מצעד קטן לאנושות, ויותר מכל – לאדם עצמו.

"אין שום דבר שיכול לאמלל את האדם, כמו הפחד"

אני בטוחה שאישה זו אומללה, הרי ראיתי אותה והיא לא נראתה מאושרת במיוחד. אני בטוחה שהיא היתה יותר שמחה, אילו רק היתה מנסה דברים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם פחד, זה לחשוב: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? לנסות להעביר תמונות ורעיונות בראש. אז אני אפול, אכשל, יצחקו עלי יום יומיים, אולי אני ארעד ואסמיק ותכאב לי הבטן – אבל לפחות ניסיתי, ויכולים לצאת מזה הרבה דברים טובים. חוץ מזה, שהתמודדות עם הפחד כבר מחשלת את האדם, ונותנת לו מתנות ותובנות לעתיד. ובפעם הבאה פחות ארעד, ובפעם שאחריה עוד פחות.

אתה יכול לרפא את חייך

יש ספר שאני מאד אוהבת, שנקרא "אתה יכול לרפא את חייך". מחברת הספר, לואיז היי, כותבת שם על ההרצאה הראשונה שהיא העבירה. היא מספרת על הפחד שלה לעלות לבמה בפעם הראשונה, ואיך כאשר ירדה מהבמה, היא לא הסכימה להעביר על עצמה ביקורת, אלא רק התמודדה עם הדברים החיוביים שעשתה. "לואיז, היית נפלאה, היית נהדרת", כך אמרה לעצמה שוב ושוב. רק לאחר מספר שעות היא העזה לומר לעצמה: "הייתי נפלאה. רק הייתי משנה את.. ומוסיפה קצת..", וזה הכל. היא לא הרשתה לעצמה ליפול בבור הביקורת הגדול. כיום היא מרצה מבוקשת וכותבת ספרים שמתורגמים בהרבה שפות ונמכרים בכל העולם. היא העזה, היא לא נתנה לפחד לשתק אותה.

הפחד החיובי היחיד הינו הפחד מן החטא, הפחד מן העבירה. אולי רק בגללו בכלל נברא הפחד בעולם. כל שאר הפחדים והחרדות הם ללא ספק שליליים.

אז איך בכל זאת מתמודדים עם פחד?

העיקרון הוא לא להילחם בו, רק לדבר אליו ולקחת אותו איתנו. בתור שחקנית, אני מודעת לכך שיתכן שאני אחוש פחד רגע לפני עלייתי לבמה. אבל עם הזמן למדתי שלא לפחד מהפחד, אלא להתמודד עמו. נכון, יתכן שאסמיק בתחילה, אבל הקהל בדרך כלל לא חש בכך. לאט ובטוח הוא מתפוגג, ותוך דקות בודדות אזכה לשמוח, ולשמח את הבריות.

ואסיים בציטוט של הרב קוק, שהתייחס לנושא הפחד ואמר בזה הלשון:

"הפחד הנפרז (=המופרז), הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות בחתירתו אשר יחתור מתחת ליסודותיהן להגזים, ששם צפונה רעה תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה, כל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו- שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה- עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע". הרב קוק, אדר היקר, מאמר הפחד.

יהי רצון שנזכה להציב לעצמינו מטרות, ולעמוד מולן – על אף, ולמרות הפחד.

 

 

 

 

*התמונה באדיבות האמנית אורית מרטין