אה, החריקה הנוסטלגית של המחט שמסתובבת על התקליט, של פרורי האבק שנלכדים בראש המחט, של הצלילים העשירים והלא מושלמים, של קולות הפצפוץ הנעימים שמלאו את רגעי השקט בין השירים.

כמה מעניין, שבימים אלה שבהם יש התקדמות טכנולוגית מדהימה, אנחנו רואים כיצד מכירות התקליטורים צונחות, והולכת ומתפתחת לה אופנה חדשה לחזור לתקליטים, דווקא הסאונד האנלוגי המיושן יותר צובר פופולריות, ומתפתח שוק שלם של מכירת תקליטים ופטיפונים.

נכון. אין תחליף לדיוק של הצליל הדיגיטלי, ובכל זאת, הזרם מתהפך. מספר הולך וגדל של מאזינים מתארים אותו, למרבה האירוניה, בתור "יותר מידי מושלם".

מעניין לדעת שדווקא הצליל הדיגיטלי הוא למעשה אומדן קרוב של המציאות, והוא מורכב מדגימות של פס הקול האנלוגי המקורי, שמחובר על ידי מילוי ממוחשב של הפערים.

למרות שישנם הסברים רבים לטרנד הצרכני העכשווי, יתכן שאם נקשיב לו היטב, נוכל לגלות בו משהו נוסף. יש פה רצון ותשוקה בלתי מודעים שצועקים ומהדהדים משהו.

אני זוכרת איך לפני שנים רבות, התפקיד שלי בהצגה של חטיבת הביניים דרש ממני לעמוד ליד הפטפון ולהוריד את המחט במקום מדויק בתקליט. הפטפון היה ממוקם בבמה, במקום חשוך ועמום, וכדי להגיע אליו הייתי צריכה להתכופף בצורה לא נוחה. הייתי צריכה לחכות שם ולהמתין לרגע המדויק שבו "אוריד את המחט" באזור החיץ שבין קטעי המוזיקה השונים בתקליט שלנו שהתנגן לו בהופעה. התאמנתי לבצע את זה בצורה מדויקת – מבחינת מיקום ועיתוי. אחרי הכל, הורדת המחט מילימטר אחד שמאלה, הייתה גורמת לקהל שלנו לשמוע את סופו של הקטע הקודם, מילימטר ימינה הייתה גוזלת מהקהל שלנו את ההתחלה המדויקת.

למרות שתרגלתי את תפקידי היטב, מאד חששתי מהבאות. לא הייתי בטוחה שאצליח לבצע אותו כראוי. מדובר היה ברווחים בעובי שערה, על דסקית פי וי סי שחורה. לא ידעתי את זה אז, שאותם חריצים מעגליים שיקפו את צורת הגל של השמע האנלוגי המקורי, סיפקו את עומקו ועושרו של הצליל, המדויק בחוסר השלמות שלו.

לא פחות מ'עשר'

בסופו של דבר התקליטים פינו את מקומם למדיה חדשה שנקראה: "קסטות", ומהר מאד שונה שמן ל"קלטות", שהלכו והשתלטו על עולמנו המוזיקלי. קילומטרים של סרטים מגנטיים דו צדדיים, שהיו מסתובבים ומתלפפים סביב צירים נוגנו במכשירי "טייפ" או "ווק-מן". הקלטות היו שדרוג רציני כי היה ניתן גם להקליט עליהן, אולם את הבעיה העיקרית של הפטיפון לא הצליחו לפתור: אי אפשר היה למצוא בהן שיר מסוים. שימוש נכון בקלטת היה מחייב לשמוע את כל צד א', ואז להפוך צד, ולשמוע את כל צד ב'. אמנם תמיד היה אפשר לעבור במהירות אל השיר החביב עלינו או לחזור אחורה להאזנה חוזרת, אבל זה היה מתסכל, משום שלא היו הרבה סיכויים להגיע בדיוק לנקודה הרצויה. אם בכל זאת התעקשנו למצוא שיר מסוים, היינו נאלצים לתמרן קדימה ואחורה, כדי לאתר את מיקומו של השיר החביב עלינו.

אז לא היתה לנו הרבה ברירה: נאלצנו להקשיב לקלטת לפי הסדר: קודם את כל צד א', אחר כך הפכנו אותה, הכנסנו למקום, ואז את כל צד ב'. ודאי שהיו שירים שאהבנו במיוחד, אלה שסחפו אותנו כבר משמיעה ראשונה, אולם כשהקשבנו לכולם (בגלל חוסר ברירה), קרה דבר מעניין: השירים שלא תפסו אותנו בהאזנה ראשונה, קיבלו הזדמנות להפוך למוכרים, וגם הם התחבבו עלינו. לאחר האזנות חוזרות ונשנות, מצעד הפזמונים האישי שלנו הלך והשתנה. גילינו שירים חדשים, שדרשו יותר זמן התרגלות, פחות קליטים אבל הרבה יותר עמוקים ונוגעים. למרבה הפלא, חוויית ההאזנה הדמוקרטית – זכויות שוות לכל שיר – סייעה לנו לפתח רמת סובלנות שאולי לא היינו רוכשים באופן אחר. הופנם כאן מסר עמוק - כשנותנים הזדמנות, כל שיר יכול להפוך לחביב.

נעבור במהירות להופעתם של התקליטור והמוזיקה הדיגיטלית. התקליטורים אפשרו לנו להחליט טוב יותר כיצד לבלות את זמן האזנה שלנו. בלחיצת כפתור, אנחנו יכולים לעבור לרצועה הבאה, ולוותר לא רק על השירים הפחות מהנים, אלא אפילו על נעימת הקישור שביניהם.

אנחנו מגבילים את חשיפתנו לעולם הצלילים

עם הופעתם של האייפודים, השגנו פתאום שליטה רבה כל כך על חוויית ההאזנה שלנו, שבכלל לא הכנסנו בהם את כל האלבום. התחלנו להקיף את עצמנו רק באותן יצירות שנשמעות לאוזנינו "עשר", שהיו "עשר" כבר ברגע הראשון ששמענו אותן! הפסקנו לבזבז זמן על משהו פחות מזה. אנחנו יכולים לחשוף את עצמנו אך ורק לקטעים הכי מוצלחים בשירים הכי מוצלחים, מתוך מאגר העילית של אלה שאהבנו כבר משמיעה ראשונה. רק הדובדבן שבקצפת, לא שום דבר מעבר. איזו חשיפה עלובה לעולם של צלילים, וכתוצאה מכך לעולם של ידע ושל בני אדם.

עלינו להבין שילדינו נחשפים לעולם אחר מהעולם שבו אנחנו גדלנו. בעולם שלהם, אם מישהו אינו מתאהב מיד במשהו, הוא משליך אותו לערימת הזבל; עולם של "רשימת מועדפים" שבו מכירות התקליטורים צונחות, כיון שלא כל רצועה שם היא מושלמת: עולם שבו תחומים ראויים רבים של ידע אינם מתקבלים, משום שהם דורשים תקופת הסתגלות שאינה ניתנת להם; עולם שבו לאדם חדש במוסדות החינוך או בסביבת העבודה שלנו ניתנת הזדמנות קצרצרה "לפרוץ פנימה" או להישאר זר; וכן, עולם שבו בן זוג פוטנציאלי נפסל עוד לפני שניתנת לו הזדמנות, משום שלא כל היבט בו או בה הוא "עשר" מושלם.

האם סף הסובלנות הפך להיות כל כך נמוך, עד שרק שלמות מוחלטת יכולה להתקבל, וכל דבר מעבר מיד מודח? או שאותה שלמות מדוברת היא למעשה רק שלמות מזויפת, כמו שגילינו בצליל הדיגיטאלי?

הגיע הזמן ללמוד משהו מתחייתה של מכירת התקליטים. הגיע הזמן לשחזר את התחושה שאתה לא שולט בכל. הגיע הזמן להתוודע מחדש לאוספי הקלטות שלנו, בתקווה לפתח סובלנות רבה יותר. בואו נעזוב את השלמות הדיגיטלית המזויפת, ונקבל את שיקוף המציאות האנלוגי האנושי!

נראה לי שאני הולכת להקשיב לתקליטור שלם – מתחילתו ועד סופו!