הייתם בשנה האחרונה בטקס סיום חגיגי של מוסד אקדמאי כלשהו?

נראה שלוחות השנה שלנו מלאים בהזמנות לטקסים המפוארים שנערכים לכבוד סיום הלימודים של ילדינו, וכמונו, גם משפחותינו המורחבות, חברינו ויקירינו.

בימינו, ההוד וההדר המאפיינים את טקסי הסיום מתחילים כבר בגני הילדים. כל צעד קטן בדרך להתבגרות מלווה בתהלוכות מפוארות של קהל גדול, תוך חלוקה, לכאורה הכרחית, של עיטורי הצטיינות בכל קטגוריה שניתן כמעט להעלות על הדעת.

מי מאיתנו יכול למצוא פסול באירועים החגיגיים הללו, המלאים בהזדמנויות אינסופיות לחלוק כבוד לילדים שלנו?

ובכן, אינני רוצה להישמע ממורמר, אך מישהו חייב להצביע על אחת ההשלכות המצערות של מה שנראה כמו הרעפת שבחים בלתי מרוסנת, ולעיתים אפילו בלתי מוצדקת, על ילדינו.

מאמר שפורסם לפני זמן מה, הוא שגרם לי להגיע למסקנה הזאת. בניתוח מרתק שנעשה אודות התגובה הציבורית למופעי בידור עכשוויים, קונן העיתונאי על התופעה הנוכחית בה הקהל כולו נוהג לקום על רגליו ולפרוץ במחיאות כפיים סוערות בסוף כל הצגה, ללא קשר לאיכותה או לכישורי השחקנים שבה.

מה שהפריע לו במיוחד, כפי שהוא הגדיר זאת, זה ש"פשוט הגענו לנקודה שמחיאות כפיים סוערות הן מחווה חסרת כל משמעות. כמעט כל הצגה שמוצגת בימים אלה בתיאטרון, תיגמר בקהל שקופץ על רגליו וסופק את שתי כפות ידיו זו אל זו, כמו כלבי ים מאולפים שרואים את המאלף שלהם מתקרב אליהם עם דלי של דגים. התופעה מתרחשת אפילו כאשר מדובר בהצגה נוראית, כשצוות השחקנים עומד על הבימה לקידת הסיום כשהבעת פניו חיוורת וחסרת תקווה, הדומה לזו של חולים שכרגע קיבלו את הבשורות הקשות על דיאגנוזה סופנית".

מדוע כל מופע היום זוכה בתשואות רמות שהיו אמורות להיקנות במאמץ ולא להינתן ללא כל אבחנה?

כותב המאמר לא מבין את התופעה. מדוע אנשים היושבים בקהל, שיש להם את כל הסיבות שבעולם להפגין את מורת רוחם כלפי ביצועים שלכל הדעות היו מחפירים, בכל זאת בוחרים להיעמד על רגליהם כאילו היו עדים זה עתה ליצירת מופת? מדוע כל מופע היום זוכה לתשואות רמות, שהיו אמורות להיקנות במאמץ ולא להינתן ללא כל אבחנה?

אני חושב שאחד מהמגיבים למאמר הצליח למקד את העניין. לא מדובר רק בתגובת הקהל למופעים, אלא בהשתקפות עמוקה הרבה יותר של גישה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, במיוחד בכל הנוגע לאופן בו אנו מתייחסים לילדינו.

לאחר פרסום המאמר הנ"ל, פורסם מכתב-תגובה של אחד הקוראים, בו הוא הציע, שלמעשה מדובר בתוצאה של תרבות ה"כולם מנצחים" שמשפיעה לרעה על ילדינו, וגורמת להם לחפש "אישור חיצוני" על כל דבר שהם עושים. אם אתם לא יוצאים מגדרכם כדי להרעיף תשבחות על כל ילד, לא משנה כמה גרועים הביצועים שלו, אתם תוגדרו על ידי הסביבה כהורים "ביקורתיים" ו"לא תומכים". מזה למעלה מעשור מנחה אותנו המנטרה, שהדבר לו זקוקים ילדינו ביותר, הוא קבלת חיזוקים ומחמאות על מאמציהם; התוצאות אינן באמת חשובות. לכן, אין כל פלא שהדבר גם הפך לסטנדרט מקובל בתחומים אחרים בחיינו.

האמת היא, שהמאמץ המושקע נידון מראש לכישלון, אם כל פעולה תזכה לתגובות זהות. מדוע להתאמץ ולהשתפר אם אפילו ההישגים הבינוניים יזכו להבעת שביעות רצון מהסביבה?

ישנן היום מערכות חינוכיות שאוסרות פעילויות ספורט שכוללות מתן נקודות או ציונים, כי אף אחד לעולם לא צריך לטעום את טעמה המר של התבוסה. ברוח דומה, המדיניות החדשה של רבים ממוסדות החינוך המתקדמים, היא להימנע מבחירת המצטיינים השכבתיים, מתוך רצון לא לפגוע בכל אלה שלא הצטיינו, כיוון שלא השיגו ציונים טובים מספיק.

כל אחד חייב לנצח.

המנצחים הם אלה שלמדו שלהישגים יש מחיר

אך לא כך היא המציאות, והיא אינה אמורה להיות כזו. המנצחים הם אלה אשר השקיעו מאמצים גדולים יותר. המנצחים הם אלה שלמדו שלהישגים יש מחיר, ושכדי להגיע להישגים גבוהים יש צורך לעמוד בתנאים קשים שדורשים הקרבה אישית.

אינני רוצה שהרופא שלי יהיה אדם שמעולם לא לקח ברצינות את העבודה שלו, ובמשך כל שנות לימודיו קיבל ציונים עוברים – או אפילו ציון לשבח – רק משום שהרגיש רצון פנימי ללכת ללמוד רפואה. הייתי רוצה שהאנשים שאני מכבד ושלעזרתם המקצועית אני זקוק, יהיו בוגרי תהליך אמיתי שבו הם קיבלו ביקורת, ועברו שיפוט והערכה על פי סטנדרטים נוקשים, כחלק מתהליך שהכשיר אותם למלא בצורה אופטימאלית את כל דרישות תפקידם.

ואינני רוצה שילדיי יקבלו תגמול שלא לצורך, עד למצב שבו יאמינו שכל מה שהם מרוויחים, הוא רק בזכות העובדה שהם נושמים.

באופן אישי, אני חושב שחלק מהאשמה מוטל על ההורים, שנעלבים אישית בשביל "האחד והיחיד" שלהם, במקרה שהוא אינו זוכה לתעודת הצטיינות כזו או אחרת בטקס סיום הלימודים. לא כל אחד זכאי למחיאות כפיים סוערות, אולם רגעים אלה משמשים גם כנקודות של השראה. הם מבהירים למי ששואף להגיע לגדולה – שזה אפשרי. הם מצביעים על האופן בו החיים מתגמלים את אלה שנתנו את כל מה שיש להם. ובמקום להנמיך את רף הציפיות על ידי חלוקת מנות כבוד שוות לכולם, עלינו להתגאות במודלים לחיקוי, שזכו בצדק לנצח.

אז העצה שלי לכל הבוגרים השנה, היא להיות אסירי תודה על מה שהם השיגו, אך בו בזמן, למצוא את ההשראה מאלה שהשיגו יותר. ההצלחה לא נרכשת דרך קנאה באלה שהצליחו יותר, אלא בהליכה בעקבותיהם.

כמשקיפים מן הצד, התפקיד שלנו הוא להיזהר מחלוקת כבוד ללא אבחנה, בלי קשר למאמץ שהושקע, תוך הקפדה על הענקת הדרכה וביקורת מחושבת, עד שנצליח ליצור תלמידים שראויים באמת למחיאות כפיים סוערות.