"אמא, נעלי הספורט שלי נקרעו".

אני לוקחת את נעלי ההתעמלות של יעקב בידיי, וריח כבד של התבגרות ממלא את האוויר.

"לא יכול להיות!" אני אומרת, הופכת אותן מצד לצד, ודוחפת את האצבעות לחורים שזרועים לאורך הנעל. "קנינו אותן רק לפני שלושה שבועות. הן עלו הון. מה עשית, הכנסת אותן למגרסה?"

"זה לא אני", ענה יעקב. "אני לא עשיתי להן כלום, באמת."

עיניו התכולות זועקות תום לב. אני לוקחת את הארנק שלי.

"הולכים", אני אומרת. אנחנו נוסעים אל חנות הנעליים ואני מניחה בחבטה את הנעליים הסוררות על הדלפק. "אני רוצה שתחזירו לי את התשלום על הנעליים האלה".

בעל הבית ניגש אלי באיטיות ושואל, "להחזיר את הכסף? למה?"

"יש כאן יותר חורים מנעליים אדוני", אני משיבה. "קניתי נעליים לא כפכפים."

האיש נאנח, מרים את הנעליים ומסתכל עליהן, או ליתר דיוק דרכן. "הוא בטח משחק יותר מדי כדורגל", הוא עונה.

"שיחקתי בהן פעם אחת כדורגל", אומר יעקב. "ובגלל זה קניתי נעלי ספורט."

"צ... צ..." מצקצק האיש בלשונו. "רוצה לקנות עוד זוג?"

"כדי שיהיו לו חורים ענקיים חדשים בפעם הבאה שהוא יחליט לשחק בהפסקה עם החברים?" אני שואלת. "לא תודה. אני רוצה את הכסף בחזרה."

"את זה אני לא יכול לעשות", אומר האיש. "מצטער."

אנחנו יוצאים מהחנות וזורקים את הנעלים לפח. ואז נכנסים לחנות נעלים אחרת ורוכשים זוג נעלי ספורט חדשות, שתוכננו במיוחד לכדורגל.

"למה לא התווכחת איתו?" שואל אותי הבן שלי כשאנחנו נוסעים הביתה.

כשהטלפון צלצל והאישיות החשובה התחילה לדבר איתי, הבן שלי נכנס לחדר בלחיים רטובות מדמעות

זה לא היה שווה את זה. אני פשוט לא מתכוונת לקנות שוב בחנות הזאת. בעל הבית הגיע להחלטה עסקית גרועה במיוחד. בטווח הקצר הוא הרוויח 200 ₪, אבל בטווח הארוך הוא הפסיד הרבה יותר. הוא איבד לקוחה".

טווח ארוך, טווח קצר. האם לא היה חכם לשקול את כל ההחלטות שלנו בחיים לאור שני הערכים המנוגדים האלה?

אני נזכרת בראיון שהייתי צריכה לערוך בשביל העבודה, בשעת לילה, כשהילדים שלי כבר היו אמורים לישון. כשהטלפון צלצל והאישיות החשובה התחילה לדבר איתי, בני נכנס אל החדר בלחיים רטובות מדמעות.

"אמא", הוא גנח, "אני צריך לדבר איתך".

"מותק", אמרתי, "זה יכול לחכות? יש לי עכשיו ראיון מאוד חשוב עם אישה מאוד חשובה."

הוא היסס. "זה חשוב אבל..."

היססתי. הייתי צריכה לסיים את המאמר, והגברת ממתינה על הקו. קשה מאוד להשיג אותה, אבל הילד הקטן שלי - לפעמים קשה גם להשיג אותו. בטווח הקצר, המאמר יותר לוחץ, אבל בטווח הארוך... לדבר עם הילד שלי זאת השקעה הרבה יותר שווה.

"מצטערת", אמרתי לאישה שעל הקו. "אני חייבת ללכת. הילד שלי צריך אותי".

מה שהילד שלי סיפר לי טופל וחלף למחרת היום. אבל הזיכרון, שבשבילו אני מנתקת שיחה עם אישיות חשובה, הוא נצחי.

כשבעלי חוזר הביתה מהעבודה אני תשושה מערב ארוך של עבודה וטיפול בילדים, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לעצום את העיניים בפני העולם לכמה שעות. אבל הוא רוצה לשתף אותי במה שעבר עליו – משהו קרה בעבודה, יש לו תובנה חדשה לגבי אחד מהילדים שלנו. בטווח הקצר, אני הרבה יותר רוצה לישון. אבל בטווח הארוך, תקשורת עם בעלי היא בניית ארמון שיציב אותנו במקום טוב לתמיד.

בתור פרילנסרית, ההכנסות שלי לפעמים תופחות ולפעמים מצטמצמות. אני זוכרת פעם כשהצעת עבודה יוקרתית הגיעה בתקופה בה הקלת הלחץ הכלכלי עמדה בראש מעיינינו. התבקשתי ליצור אנקדוטות משעשעות המבוססות על סיפורי התנ"ך. מכיוון שהתורה יקרה לי, חששתי ללעוג בתוכי למילים היקרות. בטווח הארוך, העבודה לא התאימה לערכים שלי בתור יהודייה מאמינה, ובכל זאת, בטווח הקצר, היא יכלה לסתום כל כך הרבה חורים.

לא קיבלתי את העבודה.

ביהדות, הרעיון של הטווח הארוך, ארוך עוד יותר ממה שההבנה האנושית מסוגלת להכיל. מעשינו אינסופיים. הם ממשיכים להתקיים הרבה מעבר לקו הסיום שלנו. הם עומדים להגן עלינו בעולם הבא. הם ממשיכים להתקיים ולעולם אינם נשכחים.

ואלוקים אף פעם לא רוצה לאבד לקוח.