בשבוע הבא מגיע יום ההולדת שלי, אבל אני לא מתכוון לחגוג אותו.

זה לא בגלל שאני לא סנטימנטלי, וזה בוודאי לא בגלל שאני לא אוהב מסיבות.

זה משום שלפני כמה שנים, שמתי לב למשהו מדהים בתורה, שגרם לי לחשוב מחדש על כל הרעיון של מתן משמעות מיוחדת ליום שבו נולדתי.

בתנ"ך מופיעה רק פעם אחת התייחסות למסיבת יום הולדת. ומיהו אורח הכבוד, שככל הנראה תכנן את הכל בשביל עצמו? פרעה מלך מצרים, שמסיבת יום הולדתו מוזכרת בספר בראשית.

חוץ מהמלך הלא יהודי הזה, שבוודאי אין לנו עניין לחקות את אורח חייו, לא קיים שום אזכור נוסף לחגיגת יום הולדת בקרב בני עמנו.

מדוע קיימת ההזנחה המוזרה הזו, כלפי מה שאולי ראוי היה להיות יום משמעותי שיש לחגוג ולשמוח בו? ישנו אירוע אחד שהיהודים כן נוהגים לחגוג, ושם כנראה נמצאת התשובה לשאלתנו.

ביום השנה למותו של אדם אהוב, היארצייט, אנו נוהגים לערוך סעודה. רק אז, אחרי שעבר זמן מה, בו אנו יכולים להרהר אודות כל מה שהושג על ידי הנפטר, ואודות המורשת שהותיר אחריו. יש לנו הזכות – כמו גם החובה – לחגוג את החיים שאותם אנו יכולים כעת, במבט לאחור, להעריך כחיים מלאים.

אבל ימי ההולדת מחברים אותנו רק ליום שבו נולדנו. כאשר אנו נולדים, אנו למעשה יצורים שטרם השיגו דבר בחייהם. יש לנו לא יותר מאשר פוטנציאל. אנו חיים בשביל להתמודד עם האתגרים שתביא איתה מציאות חיינו, ללא כל ביטחון שנצליח להתגבר עליהם בפועל.

אלוקים העניק לנו את מתנת החיים; וזה תלוי בנו להעניק לעצמנו את המתנה של לחיות אותם בצורה ראויה

לימי ההולדת לא באמת מגיע הכבוד שנותנים להם, משום שהם בסך הכל מנציחים את הופעתנו הראשונה על במת החיים. וולטיר ניסח זאת יפה כשכתב, "אלוקים העניק לנו את מתנת החיים; ועלינו מוטל להעניק לעצמנו את המתנה של לחיות אותם בצורה ראויה". המבחן הגדול של אישיותנו, הוא באיזה אופן אנו ממלאים את תפקידנו בעולם.

הרב משה סופר, רב גדול מהמאה ה-18, הידוע בכינויו 'החת"ם סופר' על שם ספרו המפורסם, הגיע לפתרונה של שאלה מרתקת מתוך נקודת מבטו המיוחדת.

בגמרא מלמדים אותנו שצדיקים גמורים הולכים לעולמם בתאריך שבו נולדו. הרציונל שמסביר את הקשר בין שני התאריכים, הוא שיש כאן למעשה הכרה בברכה האלוקית שהקב"ה נותן. צדיקים גמורים זוכים לקבל את המתנה של שנים שלמות. לא משנה מה תוחלת החיים שלהם, הם יזכו לחיות אותם עד יומם האחרון בהחלט.

מדובר במחשבה יפה, אך החת"ם סופר מביע את פליאתו ושואל, כיצד מסורת שכזו יכולה להישמר, לאור הידיעה שצדיקים רבים בעבר, למעשה, לא נפטרו בתאריך יום ההולדת שלהם. האם זה עשוי למנוע מהם להיחשב צדיקים גמורים בעינינו?

בוודאי שלא, עונה החת"ם סופר. אנשים רבים מאד אכן נפטרו בדיוק ביום ההולדת שלהם – רק שאנחנו מאבחנים בצורה שגויה מהו יום לידתם. הצדיקים ילכו לעולמם בדיוק בתאריך שבו הפכו להיות צדיקים – ביום שבו הפגינו לראשונה את קדושתם, ביום שבו קבעו את סגנון חייהם הנעלה, שרומם אותם לרמה גבוהה יותר מזולתם. זהו היום שבו הם באמת נולדו. וזהו היום שבו הם עתידים לעבור לעולם הבא, כדי לקבל את השכר על גדולתם.

לכל אחד מאיתנו יש יותר מיום הולדת אחד. הראשון הוא כמובן יום הולדת ביולוגי גרידא. הרגע ההוא הביא אושר גדול להורינו, אך למעשה אין לנו כל זכות לקחת קרדיט על משמעותו של יום זה. נולדנו – אך מרגע זה, נותר לנו להוכיח, באמצעות האופן בו אנו בוחרים לחיות את חיינו, שאנו ראויים לחגוג את אותו היום.

ימי ההולדת האחרים, הם אלה שראויים להכרה.

היום שבו למדתי לקרוא את האלף-בית, כשאבי כתב על לוח את האותיות בדבש, לימד אותי כיצד לבטא אותן, ואז הרשה לי ללקק את מתיקות צורתן ובכך לספוג את שפתו של הקב"ה אל תוך נשמתי – זה היה היום שבו נולדתי אל תוך התודעה היהודית.

היום שבו קיבלתי את ההסמכה לרבנות, היה היום שבו נולדתי לחיים של עבודת השם, להקדשת כל האנרגיות שלי לטובתו של עם ישראל.

היום שבו התחתנתי, בעיני היהדות, היה היום שבו הפכתי לאדם שלם – משום שעד אז הייתי חסר, ללא העזר כנגדי.

ארבעת הימים שבהם התברכתי בהולדתם של ארבעת ילדיי, העניקו לי את האושר לדעת שאזכה להעביר דרכם את מורשת אבותינו אל הדור הבא, שהייתה לי הזכות לקחת חלק ביצירתו – ותשעת הנכדים שנולדו מאוחר יותר היו כמו הדובדבן על קצפת העוגה שהקב"ה העניק לי בנדיבותו הרבה.

אז למה לחגוג את יום ההולדת שלי – יום שאינו קשור אלי באופן אישי – כאשר יש לי כל כך הרבה רגעים משמעותיים אחרים בחיי, שלכבודם ראוי הרבה יותר לשמוח?