רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

אלימות במשפחה

י״ב בטבת ה׳תשע״ד י״ב בטבת ה׳תשע״ד 15/12/2013 | מאת ר. גרינברג

בעודי שוכבת על האלונקה, כבר לא יכולתי להתכחש למציאות.

אנשים מגיבים לחוויות טראומטיות בדרכים שונות. ישנם כאלה שנגררים לאכילת יתר, יש המשקיעים שעות נוספות בעבודה ויש אנשים הפונים לשימוש בסמים. אנשים מסוימים נוטים לעשות הכל כדי שהסובבים אותם יהיו מרוצים מהם, ואחרים דווקא עושים הכל כדי שהסביבה תדחה אותם. יש המפתחים בקרבם הפרעות חרדה. אחרים שוקעים לדיכאונות עמוקים כל כך, שקשה מאוד לצאת מהם.

הילדות הטראגית שלי והנישואין הקשים שהיו לי הפכו אותי לאדם ותרן ופאסיבי. לא היה לי מושג איך לומר "לא", כיצד לבקש את מה שאני צריכה, כיצד להביע תרעומת כנגד יחס בלתי הולם. ידעתי כיצד לשרוד. זה למעשה מה שעשיתי מהיום שנולדתי.

עד תחילתם של חיי הבוגרים, חוויתי טראומה אחרי טראומה. נולדתי למשפחה שהייתה שקועה בעוני קשה וביחסים בעייתיים בין בני המשפחה. הוריי היו עסוקים בבעיותיהם האישיות, והזניחו עקב כך את צרכיי הפיזיים והרגשיים. בגלל הבגדים המרופטים שתמיד לבשתי, ובגלל רמת ההיגיינה הירודה שלי, נתקלתי בבעיות חברתיות בבית הספר ובקרב ילדי השכונה. אני זוכרת שהפכתי קורבן להתעללות, והייתי מנודה ומבודדת מבחינה חברתית.

תקופת גיל ההתבגרות שלי היתה סיוט מתמשך. בהגיעי לשנות העשרה שלי, נגררתי למערכות יחסים מעוותות, מתוך ניסיון נואש לזכות בהכרה ואישור מהסביבה. הייתי אומללה, חסרת מנוחה, לא מסופקת ומשועממת. הכישרונות שלי, השאיפות שלי, החלומות והמטרות שלי הפכו לזיכרון קלוש. הידרדרתי למעשים על גבול עבריינות הנוער, וההתמודדות של הוריי עם התנהגותי היתה להוציא אותי מהבית כבר בגיל 13. האופן בו הם בחרו לפטור את עצמם מהנוכחות שלי - זה סיפור בפני עצמו.

עליתי על האוטובוס ואמרתי שלום, מבלי להבין שהיציאה שלי מהבית תהפוך למעבר קבוע

אמי שאלה אותי אם אני רוצה להיפגש עם מי שהיו פעם השכנים שלנו, שהייתי מיודדת עמם, כיוון שהיתה להם בת בגילי. הסכמתי בהתלהבות, משום שתמיד חיפשתי לעצמי הרפתקאות חדשות. ארזתי את חפציי, עליתי על האוטובוס ואמרתי שלום, מבלי להבין שהיציאה שלי מהבית תהפוך למעבר קבוע.

כעבור כמה ימים ביקשתי לחזור הביתה, אך נאמר לי שההורים שלי לא בבית, ושיהיה עליי להישאר שם עוד כמה ימים. ה"עוד כמה ימים" הפכו לעוד כמה שבועות, ואלה הפכו לעוד כמה חודשים ושנים. בשלב מסוים התחלתי להרגיש מותשת והתכנסתי פנימה לעולם משלי. הקול שלי השתתק. הלב שלי נשבר. הפסקתי להילחם. כמו רובוט, ביצעתי את כל התפקידים שהיו מוטלים עליי (שכללו עבודות בית ושמרטפות).

נשארתי שם עד גיל 15, ואז עברתי לגור עם אחי הגדול, שם חייתי עד שפגשתי את בעלי. באותה התקופה הדימוי העצמי שלי היה כל כך ירוד, שלא חשבתי שמישהו אי פעם ירצה בי. אז התחתנתי עם האדם הראשון שהציע לי נישואין. עד היום קשה לי להאמין כמה לקוי היה כושר השיפוט שלי כתוצאה מהטראומות שחוויתי.

הנישואין לא פתרו את הבעיות הרגשיות שלי. יתכן שהם אפילו החריפו אותן. התקפי הזעם התכופים של בעלי התפרשו בעיני כעוד אחת מההוכחות שהחיים הינם סבל מתמשך וחסר הגיון. בעוד שאר הנשים סביבי, בגן השעשועים הציבורי, היו עסוקות בדיונים אודות הסוגים השונים של עגלות הילדים, אני ישבתי שם בקהות חושים, תוהה לעצמי במעורפל האם זה "נורמלי" שגבר יצעק כל הזמן על כל מי שנמצא סביבו. לכלוך קטן של קטשופ על פרצופו של ילד בן שנה וחצי, כתם קטן ודביק על דלת המקרר, היעדרות מאירוע משפחתי בגלל שפעת, כל אלה גרמו לו לנצל את מלוא כוחם של מיתרי הקול שלו, או לחילופין, לתת לי את "ענישת 24 השעות של דממה".

כך הייתי, בקושי בת 22 שנים, אישה כנועה, פאסיבית, ותרנית עם שני ילדים פרועים, שחיים בצלה של "מכונת צרחות". לא היתה לי כל תמיכה משפחתית, משום שאחי לא הסתדר עם בעלי ולא היה מעוניין לשמוע כיצד הוא התנהג מאחורי דלתיים סגורות. אני ניסיתי להתמודד, ובהיותי אדם ביישן, היה לי מאוד נוח לשמור על שתיקה בכל הנוגע למצבי בבית. כלפי חוץ נראינו כזוג נאה עם שני ילדים יפי תואר. אולם המציאות היתה רחוקה מ"התמונה המשפחתית היפה" הזו.

העסקתי את עצמי עם הילדים והשתדלתי להישאר מחוץ לבית כמה שרק יכולתי, כדי להימנע מהתפרצויות הזעם שלו, אך הרגשתי שהחיים שלי עלולים להתרסק בכל רגע. ואז יום אחד הגיעה חומרת הדברים לשיאה.

היה זה יום קיץ לוהט בחודש אוגוסט, כשהטמפרטורות מגיעות כמעט לארבעים מעלות. לא היתה לי ברירה אלא להישאר בתוך הבית הממוזג. התיישבתי לי על הספה עם ספר ביד, ושני בניי העסיקו את עצמם בחדר השינה שלהם. לפתע, שמעתי חבטה מחרישת אוזניים. זינקתי בריצה אל עבר חדר השינה כדי לגלות מה קרה, והמראה שנגלה לעיניי יישאר חקוק בזיכרוני לעד.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו, היה כיצד אני יכולה להתחמק מזעמו של בעלי

הארון הענק, שראשו כמעט ונגע בתקרה, שכב עם הפנים למטה על השטיח, כששני בניי יושבים רק סנטימטרים ספורים ממנו. כיצד נפל הארון העצום הזה, זו תעלומה בעיניי עד היום. כיצד נמלטו הילדים, ללא כל פגע? לנצח אהיה אסירת תודה על הנס הגדול הזה. האירוע קרה שעה לפני ארוחת הערב וידעתי שבעלי יכעס כשהוא יראה את מה שקרה. אז עשיתי מעשה שבדיעבד היה מעשה מסוכן ביותר. הרמתי את הארון העצום הזה בכוחות עצמי. בנקודה זו אציין שגובהי בסך הכל 1.55 מטרים, ואני שוקלת פחות מ-45 קילוגרם. אולם באותו הרגע לא חשבתי על עצמי או על הבטיחות שלי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו, היה כיצד אני יכולה להתחמק מזעמו של בעלי.

דחפתי ודחפתי, ובעזרת כוחות שלא ידעתי שיש בי, החזרתי את הארון למקומו. ברגעים הראשונים לא הרגשתי כל כאב, אך מאוחר יותר, בחצות הלילה, התעוררתי מכאבי תופת בגבי. את הימים הבאים ביליתי בין ביקורים אצל אורתופדים לטיפולי פיזיותרפיה, בניסיון להחזיר את כל חוליות עמוד השדרה שלי למקומן. היה לי נקע בצוואר ומתיחות בשרירים רבים בגב העליון והתחתון. הייתי זקוקה לזמן התאוששות, אך בעלי החליט ש"הכל בראש שלי" וסרב לאפשר לי לנוח. הוא צעק וצרח שעליי להתחיל "לזוז כבר", מה שגרם לי לחוש עצובה ומותשת עד כדי עילפון. החדר הסתחרר סביבי, בזמן שהזמנתי אמבולנס.

בעודי שוכבת על האלונקה, כשמעל ראשי נשמעת הסירנה, סוף סוף התחוור לי שאני כבר לא יכולה לטמון את הראש בחול ולהתכחש למציאות. כבר אינני יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס של שתיקה ופאסיביות. היו לי שני ילדים שהיו זקוקים לי. הגיע הזמן לשינוי.

חישבתי בראשי כמה נכסים יש ברשותי, בכוונה לבדוק אם יש לי את כל מה שאני צריכה בשביל לעשות סיבוב-פרסה שכזה בחיי. כסף ששמתי בצד? לא הרבה – סכום קטן בחשבון הבנק שלי. כוחות פיזיים? לא הייתי סומכת על זה כרגע, לא עם הגב הכואב שלי, בכל מקרה. כוחות נפשיים? לב שבור ונפש מרוסקת. מערכת תמיכה? רק חברת אמת אחת שידעה על כל הסיפור. הסיכויים שלי לא נראו טובים.

ואז נזכרתי בסיפור התנ"כי על יוסף הצדיק. בעודו לבוש בשאריות הקרעים של כתונת הפסים שלו, מושלך כמו אשפה אל תוך בור שורץ נחשים, הוא לא הרים ידיים. כל הסיכויים היו נגדו. ומה הוא עשה? הוא זעק אל הקב"ה שהציל אותו, השגיח עליו ושמר עליו במשך כל מסע עלייתו לגדולה. בסופו של דבר הוא הפך למשנה למלך מצרים, באומה החזקה ביותר בעולם העתיק.

חשתי קירבה מיוחדת ליוסף, כשהוספתי עוד נכס אחד לרשימה הדלה שלי: הקב"ה. כשהקב"ה לצדי, יכולתי לעשות את כל מה שהייתי צריכה. תחושת נחישות מילאה את רוחי, ובערה בי התקווה לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח.

בזמן ההמתנה בתור לבדיקה נוספת, ניהלתי שיחה עם אחות ידידותית, ופרשתי בפניה בקיצור את קורות חיי. ללא היסוס היא אמרה: "אה, מצב של אלימות במשפחה" ומייד קראה לעובדת סוציאלית שסיפקה לי מידע רב, שכלל מספר טלפון של הקו החם של אלימות במשפחה. נשלחתי הביתה עם הוראות מהרופא למנוחה מלאה. למחרת בבוקר, ברגע שהיתה לי הפרטיות לה הייתי זקוקה, התקשרתי לקו החם. תוך שעות ספורות מצאתי את עצמי עם ילדיי במקלט לנשים מוכות. בעזרת הצוות שם, בסופו של דבר עברתי לגור בדירת מרתף נקייה ונעימה.

בזכות הכישורים היצירתיים והאומנותיים שיש לי, מצאתי עבודה כמעצבת חבילות שי. נהניתי לשוחח עם לקוחות ולעזור להם לנסח את המילים הנכונות עבורם שייכתבו בכרטיס הברכה עבור מקבל המתנה. ביליתי את ימיי בעבודה מול פרחים, פירות טריים, שוקולדים וממתקים, דבר שמאוד עזר לרומם את מצב רוחי.

המשמעות של להתקדם הלאה, עבורי, היתה להשיל מעליי את הנטייה לפאסיביות, לפחדים, לניתוק עצמי מקשרים חברתיים בריאים. להתאמן בלומר "לא". להשליך מעליי ערכים חסרי תועלת, ולאמץ לתוכי גישות בריאות וחדשות. להתפלל בכל יום ולבקש מהקב"ה שימשיך לאהוב אותי ולתמוך בי. המשמעות היתה להצטרף לקבוצה של כתיבה יוצרת מקומית, קבוצה שהיוותה עבורי פעילות טיפולית ומרפאת. שם יצרתי קשרים חברתיים ארוכי טווח.

התהליך היה איטי והיתה דרושה התמדה רציפה, אך סוף סוף התחלתי להרגיש שאני מצליחה להשתחרר מהקליפה הקשה שסגרה עליי והגבילה אותי. הבנתי שאני כמו פרפר שיוצא מן הגולם, סוף סוף יוצא אל החופשי.

לא קיים מצב שהוא חסר תקווה עבור הקב"ה. אין דבר שהוא לא מסוגל לעשות. הוא תמיד איתכם ומחכה לקריאתכם. עזרתו יכולה להופיע תוך רגע. אהבתו אליכם לא יודעת גבולות. הרגישו את החיבוק שלו. הרגישו כיצד ידיו אוחזות בידיכם. רצונו לדאוג לכם הוא מעבר לכל מה שאנו מסוגלים לדמיין.

ידידיי היקרים, אני אומרת לכם: אתם יכולים לעשות את זה! אתם אכן תעשו את זה! אתם תצליחו להתגבר על כל המכשולים, ולהתקדם הלאה אל עבר יום חדש. אתם תצליחו. זהו השכר על האמונה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן