אני לא מסוג האנשים שבדרך כלל יתקשרו להורה אחר.

על פי רוב, אני נושמת עמוק, אומרת בלבי תפילה, ולא דוחפת את האף, גם כאשר אני רואה ילדים מקפצים בחופשיות כשהם אינם חגורים במכונית, חוצים לבדם את הכביש בגיל שנראה צעיר מידי, מטפסים על עצים גבוהים מדי, רוכבים על אופניים ללא קסדה וכו'.

לפני כמה שנים התקשרה אלי חברתי הטובה מהתיכון, כשהיא ממררת בבכי. בתה בת השש של חברה אחרת שלה נהרגה בתאונה מוזרה ביותר.

היה זה בוקר חורפי בחודש דצמבר, בשכונת מגורים שקטה בארה"ב. שכבה עדינה וטרייה של שלג כיסתה את פני הרחובות במשך הלילה. האמא (החברה של חברתי) הלבישה את שתי בנותיה, בנות שש ושלוש, בשמחה רבה בבגדי השלג שלהן, וכיסתה את ידיהן בכפפות. היא הוציאה את מזחלות השלג מתוך המחסן, ושלושתן יצאו לדרך השכם בבוקר. במקום לפנות לגבעה הגבוהה הנמצאת במרחק נסיעה קצר, האמא החליטה להישאר בבית ולאפשר לבנותיה לגלוש במורד השביל המוביל לביתן.

מדובר היה ברחוב שקט מאוד

ילדים אחרים בשכונה היו עושים זאת כל הזמן, ובצידי הדרכים חנו מכוניות רבות, שהגנו עליהם מפני גלישה למרחק גדול מדי. חוץ מזה, שיפועו של השביל היורד מהבית לכיוון הכביש, הפך למתון לקראת סופו, כך שבדרך כלל הצליחו הילדים לעצור בכוחות עצמם, עוד לפני שגלשו אל תוך הכביש עצמו. מדובר היה ברחוב שקט מאוד, שבקושי עוברות בו מכוניות, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, והן הבטיחו לאמן להיות זהירות.

למרות כל זה, מכיוון שקצה השביל הוביל לכביש, האמא קבעה כלל, לפיו לבנותיה מותר יהיה לגלוש במורד השביל שלהן, רק כאשר אמן עומדת ברחוב בסופו של השביל. כלל זה היה אמור לשמש לשתי מטרות: האחת, האמא עמדה שם בשביל לעזור לבנותיה לעצור, במקרה שלא תצלחנה לבלום בכוחות עצמן. והשני, אם במקרה תגיע מכונית, האמא תוכל לסמן לבנותיה להמתין עד שהיא תעבור.

זה היה כל כך כיף.

אבל אז הילדה בת השלוש הייתה צריכה ללכת לשירותים. אז האם אמרה לבתה בת השש לא לגלוש, אלא להמתין כמה דקות עד שהיא תחזור. והילדה עמדה שם וחיכתה, אלא שבמוחה בן שש השנים, נראה שאמה התעכבה כבר יותר מדי זמן. וחוץ מזה, זה היה נראה בסדר. היא ראתה ילדים אחרים עושים זאת.

אז היא עלתה על המזחלת שלה.

הנהג היה אדיב, זהיר, בן 61, סבא לנכדים. הוא רק יצא כדי לקנות עיתון ובסך הכל נסע במהירות של 45 קמ"ש. מכוניות חנו לאורכו של הרחוב, והיה מוקדם כל כך בבוקר וכל כך שקט. ואפילו אם היו ילדים רבים שמשחקים בחוץ בשלג, האם היה עולה על דעתו, שאחד מהם יגלוש הישר מולו?

בדמיונותיו הפרועים ביותר, הוא לא הצליח לשער מה היה הרעש ששמע, ולא היה לו כל מושג מה היה הדבר שהקפיץ את רכבו. הוא לא הצליח להעלות בדעתו מדוע עמדה אישה על מדרגות ביתה, וצרחה וזעקה בקול מרוסק. וכעת, הוא אינו מצליח להבין מדוע בכלל מלכתחילה, הוא היה צריך לקרוא את העיתון באותו הבוקר.

עצות לא רצויות

השבוע, כאשר חלפתי ברכבי על פני אחד הבתים בשכונה שלי, בית שלפניו השתרע שביל משופע, וראיתי קבוצה של ילדים קטנים מכורבלים במעיליהם ובשאר בגדי השלג, שגולשים במזחלותיהם במורד השביל לעבר הכביש – ללא כל מבוגר העומד באזור – התלבטתי (לא בפעם הראשונה) אם לדחוף את האף ולהתערב.

לא מתפקידי לתת עצות שלא נתבקשתי להן

לא מתפקידי לתת עצות שלא נתבקשתי להן בנוגע לסטנדרטים הבטיחותיים של הורים אחרים, או בנוגע להחלטותיהם בשאלת ההנאה מול הסיכון (כמובן, כל עוד לא מדובר בהתעללות בילדים). אין לי זכות לכפות את החרדות שלי על הורים אחרים. וחוץ מזה, מה שקרה לאותה ילדה קטנה, היה תאונה שהתרחשה למרות כל אמצעי הזהירות שננקטו שם. וחוץ מזה, צירוף המקרים הנוראי הזה, בין כל הגורמים שהתרחשו שם, לא יוכל לקרות שוב לעולם, נכון?

לא הרגשתי תחושת התנשאות או שידי על העליונה. בסך הכל נזכרתי בצער ובאבל שריסקו את החיים הללו. זכרתי את תחושת חוסר האונים והטרגדיה.

כמו כן, לקחתי בחשבון כמה אני מסוגלת לפעמים להרוס אווירה טובה.

ובאותו בוקר רגוע, שליו, בהיר ומכוסה בשלג, אמרתי בלבי תפילה, הרמתי את הטלפון וחייגתי.