גדלתי בבית עני. לא עוני משפיל – זאת אומרת שב"ה אף אחד במשפחה שלי לא נאלץ ללכת עם נעליים חתוכות בקצה כדי שהאצבעות יוכלו לצאת החוצה, אבל עדיין המשפחה שלי הייתה רחוקה מלהיות עשירה, והמון דברים נמצאו מעבר ליכולתנו הכלכלית, אז פשוט הסתדרנו בלעדיהם.

הדבר המוזר היחיד במצב הזה הוא שאני לא ידעתי שגדלתי בבית עני, עד שעברתי לגור בלוס-אנג'לס – כגבר בוגר. ברגע שהגעתי לשם ומצאתי את מקומי, הסביבה שלי לא הפסיקה לצעוק לי באוזניים, "רוס – גדלת בבית עני! פשוט תודה בזה!" הייתי נבוך. אין זה מפתיע, לוס אנג'לס יכולה להיות מקום מבלבל.

עיר הולדתי, וולנט-קריק, הפכה היום לפרבר עשיר מאוד המלא ב-64,000 אנשים אמידים מאוד, וביותר בתי קפה וחנויות ספרים ומוסיקה ענקיות משאוכל למנות. אולם כשההורים שלי עברו לשם בשנת 1963, זאת הייתה עיירה קטנה ושקטה שמנתה כ-15,000 איש. זה היה מקום עם בתים זולים שזוגות צעירים יכלו להרשות לעצמם לקנות כבית ראשון. וזה בדיוק מה שהוריי עשו, הם קנו את ביתם הראשון --- 3 חדרי שינה ו-2 אמבטיות – תמורת סכום מגוחך של 26,950$. היום בלוס אנג'לס, יש לך מזל אם תוכל להשתמש בסכום הזה עבור חצי מדמי הקדימה.

אבי היה המפרנס היחיד של אמי וחמשת ילדיהם. מעולם לא הייתה לו משכורת גבוהה, רק סבירה. כמעט אף פעם לא יצאנו לקנות בגדים, וכשעשינו זאת, זה רק כשהייתה מכירה מיוחדת בחנות הכל-בו במרכז וולנט-קריק. ואפילו במכירות האלה, אבא שלי תמיד היה פונה קודם לבגדים ב"מכירת החיסול". יציאות אלה לקנייה היו כל כך נדירות שפעם, בכיתה ה', ראיתי את בבואתי בדלת הזכוכית של בית הספר וגיליתי שמכנסי הקורדרוי המקסימים שלי, הזוג שהכי אהבתי (עד כמה שהבנתי באופנה בגיל 11) היו בערך 8 סנטימטר מעל לקרסול. פתאום הבנתי מדוע כל כך הרבה ילדים היו שואלים אותי תמיד, "הי! אתה מפחד שתהיה הצפה?" השאלה הראשונה ששאלתי את אמא שלי כשחזרתי הביתה מבית הספר הייתה, "אמא, יש עכשיו מכירה מיוחדת בחנות הכל-בו?"

הייתה לי מסיבת יום הולדת "גדולה" אחת, בכיתה ד'. ברוב השנים, אמא שלי פשוט ציירה שלט 'יום הולדת שמח' ותלתה אותו בכניסה לבית. המתנות בימי הולדת או בחנוכה לא היו רבות, ורחוקות מהמשחק או הצעצוע החדש או מה"צעקה האחרונה" שראינו בטלוויזיה. לפעמים, כשהמצב היה לחוץ במיוחד, אמא שלי הייתה עוטפת עבורנו משחק של אחד מארבעת אחינו, ומגישה לנו אותו כמתנה. עד היום אני עדיין תמה אם היא באמת האמינה שלא עלִינו עליה ועל סינדרום מתנת "הצעצוע המשומש" שלה.

בכל ילדותי היה לי רק זוג אופניים אחד, עד שיצאתי לקולג' – זוג אופניים שחורים יד שנייה, בלי הילוכים, עם סבל אחורי. ההורים שלי אף פעם לא קנו לנו אופניים חדשים, אבל למי זה שינה? כולנו נהנינו לחפש יחד בלוחות יד שניה, למצוא אופניים זולים ומשומשים ולצאת ל"רכיבת מבחן" עליהם.

לא חסר לי כלום. פשוט הייתי ילד רגיל וממוצע בשנות ה-70 שלבש מכנסיים קצרים מדי

לבר המצווה שלי, הייתי באמת "מסודר". קיבלתי חליפת בר מצווה שנקנתה במכירה תמורת 29.99$ (עסק מצוין אפילו אז, ב-1976!), ו-35$ במתנות שמתוכן 25$ היו באיגרות חיסכון שאיבדתי (בסוף מצאתי אותם בערך 13 שנים אחר כך כשהייתי סטודנט מורעב בבית הספר למשפטים. הערך שלהן עלה ל-48$ וכבר ניתן היה לפדות אותן. פדיתי אותן וחשבתי שאני האיש העשיר ביותר בעולם). קבלת האורחים הייתה הקידוש הרגיל של בית הכנסת, בתוספת עוגה שהוריי קנו והיה כתוב עליה, "מזל טוב, רוס!" וזהו. נקודה. סוף הבר מצווה.

התחלתי לעבוד בגיל 11 כנער עיתונים שמוכר את העיתון המקומי לאנשים ברציף היציאה של תחנת הרכבת. זה היה נפלא – כמו ההופעה הראשונה שלי. צעקתי את הכותרות כשהנוסעים היו יוצאים מבעד לשערים. היו לי חמש הופעות בשבוע, גשם או שמש, קור מקפיא (לעתים קרובות) או חום מתיש, מיום שני עד ששי. עבדתי בתיכון, בקולג', בבית הספר למשפטים ובכל יום מאז.

חלק מכם ודאי אומרים עכשיו, "ילד מסכן! היית צריך לעבוד מגיל 11, וקיבלתי משחקים ממוחזרים!" אבל אני לא ראיתי את זה ככה. בעיני, כל "המגבלות הכלכליות" האלה היו "אז מה?!" אחד גדול. לא חסר לי כלום. הייתי פשוט ילד רגיל וממוצע שגדל בשנות ה-70, ולבש מכנסיים קצרים מדי. מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו, מעולם לא הרגשתי פחות מילדים אחרים.

ואז הגיעה לוס-אנג'לס. ארץ השפע, עיר התענוגות. פתאום, מצאתי את עצמי בוחן מחדש את המציאות הכלכלית של ילדותי. ראיתי ילדים חוגגים מסיבות יום הולדת גדולות כל שנה – כבר מגיל שנה! כל מסיבה משפחתית הייתה יותר ראוותנית ונפלאה מזו שבאה אחריה, כאילו ישנה איזו אליפות סמויה על המסיבה המוגזמת והמדהימה ביותר. בין זרי בלונים, שמתחרים בבלונים שבוועידות פוליטיות לאומיות, לטרמפולינות (דבר בסיסי), לקוסם או ליצן, לעוגות מפוארות המעוטרות במיוחד על פי דרישת הילד – הכל היה יותר מדי.

תצוגה מתמדת זאת של ריצוי הילדים גרמה לי לחשוב שאולי לוס-אנג'לס צודקת. אולי אני באמת גדלתי בעוני!

ואז נהייתי דתי, וחשבתי שסוף סוף אוכל לקבל קצת פרספקטיבה בנושא הזה. ואכן, למדתי שהתורה מלמדת אותנו בעיקר להיות ענווים בפני ה'. שמשה זכה לתואר "העניו מכל אדם". שהרבנים הגדולים ביותר בהיסטוריה, כמו החפץ חיים, היו עניים כל חייהם – והם עדיין נחשבים אנשים נפלאים עד ליום זה. שכל שנה בסוכות אנחנו חוגגים את השחרור של עצמנו מהדברים החומריים, כדי להזכיר לעצמנו שהמקור לכל מה שיש לנו הוא אלוקים.

אולם יחד עם זה גיליתי שאפילו הקהילה היהודית אימצה לעצמה מושגים חיצוניים בקשר לחגיגות של הילדים. גם אנחנו, נדבקנו ב"חיידק החומר".

מדהים לראות ילדים יהודיים – מהבתים הכי חילוניים ועד לבתים הכי דתיים – שחוגגים מסיבות בר מצווה רהבתניות, גדולות יותר מחתונות – ועם אוכל טוב יותר. חבר דתי הודיע לי שמסיבת הבר מצווה של הבן שלו עומדת לעלות לו כמעט כמו חצי מכונית חדשה. "אלה הציפיות היום", הוא אמר לי, ונשמע שהוא נכנע למר גורלו. "איבדנו שליטה". איך יכול פינוק כזה של ילדים להיות דבר טוב?

האתגר שלנו כיום הוא לא לתת מספיק לילדים שלנו, אלא לגרום להם להבין שמה שיש להם זה מספיק

דברים משתנים, ולא תמיד לטובה. בדיוק כמו שהעיירה הקטנה והפשוטה בה נולדתי נעלמה – וחנות הכל-בו הוחלפה בקניון יוקרתי, כך הלך לבית עולמו סגנון מסיבות ימי ההולדת והבר/בת מצווה של ה"עידן" שלי. וחבל. אין ספק שהיו יופי, פשטות וקסם בילדותי ובכל הסובב אותה. זאת הייתה יותר ילדות של חלומות ודמיון מאשר של ציפיות חומריות. הטלוויזיה בכבלים ומשחקי המחשב עדיין לא באו לעולם, כך שעולמות הדמיון בהם ביקרנו ושיחקנו, היו אלה שאנחנו יצרנו בחצרות הבתים שלנו. נראה שהערכנו יותר את מה שהיה, בגלל שלא היה לנו כל כך הרבה. אבל היה לנו מספיק. יותר ממספיק.

האתגר שלנו כיום הוא לא לתת מספיק לילדים שלנו, אלא לגרום להם להבין שמה שיש להם זה מספיק. יש לי מזל שהוריי חיו בתקופות שפל כלכליות, שאבי נלחם במלחמת העולם השנייה ושחמי וחמותי הם ניצולי שואה – משום שהייתה להם מנטליות של הכרת תודה על מה שהיה להם, והם גידלו את אשתי ואותי עם אותה תחושה של הכרת תודה. ודאי שידענו שלאחרים יש יותר, אבל משום מה זה לא כל כך הטריד אותנו. וזה גם לא פיתה את ההורים שלנו לחיות מעבר לאמצעיהם, כדי לדאוג שיהיו לי ליצן וטרמפולינה בכל יום הולדת על גיל 18.

בימינו, איבדנו את תחושת הצמצום החומרי והתחלנו לרומם ואפילו להעריץ ראוותנות ועושר.

כשילד בן 12-13 צריך אירוע באולם מפואר, תזמורת וקייטרינג, כדי לקבל על עצמו את החובות החדשים המגיעים עם הכניסה לעול מצוות ה', סימן שהגיע הזמן לבחון שוב את המניעים שלנו. חלק מגדולי הרבנים הציבו גדרים להגביל את הראוותנות המוגזמת הזאת. האם אנחנו עומדים בגדרים האלה? או שאנחנו יותר מדי חוששים לא להיות כמו השכנים?

חכמינו שואלים שאלה עקרונית, "איזהו עשיר?" והתשובה שלהם אינה מי שעורך את מסיבת בר המצווה המפוארת ביותר, אלא מי ששמח בחלקו, שמח במה שיש לו (פרקי אבות ד,א). כעם, אנחנו צריכים לחזור אל הכלל הכל כך בסיסי וכל כך נבון הזה, וחשוב יותר, לטעת אותו בילדינו. זה מוטל עלינו, המבוגרים. אנחנו קובעים את הטון לערכיהם של ילדינו. הגיע הזמן לחזור לפשטות ולדברים הבסיסיים. אחרת, אני חושש שהאור לגויים שלנו יסתכם במערכת התאורה היוקרתית של הדי.ג'י במסיבות העתידיות שנערוך.