כשנה לאחר פטירתו של סבי, הייתה לי שיחה סוערת עם אבא שלי. בשלב כלשהו אבי אמר לי שאני צריך להתנהג אליו יפה משום שהוא יתום.

"אתה מה?"

"אני יתום", הוא ענה.

"אתה לא. יתום הוא ילד קטן וחסר ישע שנשאר לבדו בעולם, בלי הגנה של הורים. אתה אדם מבוגר. הילד הכי קטן שלך כבר לומד בתיכון!"

"אתה טועה", הוא אמר.

"לא נכון, אני לא טועה!" (תשובה אופיינית לי)

לפחות ככה חשבתי – עד לא מזמן.

הרב מרגליות, המורה הרוחני שלי, לקח אותי תחת חסותו כשעברתי לישראל, ומאז הפך חלק בלתי נפרד מחיי. לפני שנתיים, יומיים לפני חג השבועות, אביו של הרב מרגליות נפטר באופן מזעזע. הוא החליק, נחבט בראשו ונפטר זמן קצר לאחר הגעתו לבית החולים. לרב מרגליות לא הייתה שום אפשרות להיפרד.

בשל חג השבועות הקרב, ימי האבל היו קצרים ואינטנסיביים. הייתי שם כמעט בכל רגע מהשבעה - עזרתי להתארגן לקבלת המוני המנחמים, נשארתי שם בלילה עד שאחרון המבקרים יצא, עזרתי לנקות, ואז ליוויתי את הרב מרגליות הביתה. מוקדם בבוקר למחרת, חזרתי לשם ונשארתי במשך רוב היום.

השבועות הבאים באמת פקחו את עיני. הרב מרגליות הוא אדם גדול, ובהחלט לא "ילד חסר ישע ונטול הגנה הורית". לכן הממה אותי עוצמת האבדן שלו. כן, בסופו של דבר הוא צמח מהניסיון, אולם עומק היגון שלו, עוצמת הכאב, הדהימו אותי. נראה היה שהוא במצב רוח ירוד במשך מספר חודשים. ולמרות שהוא חזר לעצמו, כשחוש ההומור המיוחד שלו והשנינות האופיינית חזרו, הם היו שונים. לא טובים יותר או פחות, פשוט שונים.

משום שעכשיו הוא היה יתום.

כשעקבתי אחר אבלו של הרב מרגליות, למדתי על בכי. למדתי על אמונה. למדתי על התמודדות עם אנשים שעוברים ניסיונות קשים. למדתי גם על אבות, והתפקיד שהם ממלאים בשמירה על האיזון שלנו, בסיפוק היציבות והביטחון בעולם שהוא פעמים רבות כאוטי.

כל אלה גרמו לי לחשוב על אבא שלי. וגם על אבא שלו.

להמשיך הלאה

מספר שבועות לאחר מכן, אבי עצמו עזר לי להבין את המסר. אני לא חושב שזה היה בכוונה. אבל האבות שלנו מלמדים אותנו כל הזמן, ובדרך כלל הם לא מתכוונים לכך.

אבא שלי עוסק בגיוס כספים. מאז שאני זוכר את עצמי, הוא עבד עבור מספר ארגונים יהודיים, ואסף כספים למטרותיהם השונות. הוא מקצועי ובקי בתחומו, ולכן פעמים רבות אנשים מבקשים ממנו עצה והכוונה.

בית הכנסת בו אני מתפלל נמצא בקרוואן כבר 7 שנים. הגיע הזמן לבנות מבנה ראוי, ולשם כך היה צורך לגייס כספים רבים. אחד מהגבאים בבית הכנסת ביקש ממני את מספר הטלפון של אבא שלי כדי להתייעץ איתו מה הדרך הטובה ביותר להתקדם.

זמן קצר אחר כך דיברתי עם אבי בטלפון. במהלך השיחה, שאלתי אותו אם התקשרו אליו בקשר לבית הכנסת שלי, והוא השיב בחיוב. מתוך סקרנות שאלתי אם הוא גובה מהם תשלום, משום שלפעמים אבי דורש תשלום עבור שירותיו ולפעמים הוא עושה זאת בהתנדבות למען מטרה טובה. הוא ענה כבדרך אגב, אולם תשובתו נפלה עלי כמו ערימת לבנים.

"אמרתי להם שהם לא צריכים לשלם לי כלום. כל סכום שאני אחייב אותם, הם יורידו ממה שאתה חייב לתרום כחבר קהילה".

אבי יתום, משום שאין לו אבא שחושב עליו כל הזמן

אמרתי לאבי תודה, והוא אמר שהעונג כולו שלו. דיברנו עוד כמה דקות. אחרי שהשיחה הסתיימה הייתה לי הזדמנות לחשוב.

אבא הוא מישהו שתמיד חושב עליך, תמיד שומר עליך, תמיד זוכר אותך. אבי, למרות שהוא כבר סב להרבה נכדים, ולמרות העובדה שכל הילדים שלו נשואים, ולמרות שהוא איש מקצוע מצליח כבר למעלה משלושים שנה, הוא עדיין יתום, משום שאין לו אבא שחושב עליו כל הזמן. ואותו חלל נמצא גם בחייו של הרב מרגליות.

חיי מלאים בכל מיני דברים. אני לומד תורה, מנהל תוכנית לנוער ועסק פרטי שהולך וגדל. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי חושב על ילדי כל הזמן. כמעט אין יום בו אשתי ואני לא משוחחים על תחום כלשהו בחיי ילדינו. למעשה, לפחות דבר אחד - אנקדוטה, תחום התקדמות, דאגה כלשהי שקשורה אליהם או להתנהגותם – יעלה לדיון בכל יום. הם הילדים שלי. אני אביהם. וזה מה שאבות עושים. דואגים לילדיהם.

וכשאני חושב איך אבי עדיין דואג לי, זה נותן לי תחושת ביטחון שאין בכוחי לתאר. איני יכול להודות כראוי לאבי, והמחשבה שאני יכול לשלם לו על מעשיו פשוט מגוחכת. ככל שאני עצמי מתבגר, יש לי יותר ויותר הערכה כלפיו, ואני מודע יותר ויותר לחשיבות הרבה של מציאותו של אב דואג.