שעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שלישי, והבית רוחש חטיפים מתוקים, יותר מדי שיעורי בית וחיפוש אחר עפרונות מחודדים. אני ניגשת לדלת כשאיתן, בני בן ה-11, צועד פנימה עם החדשות הגדולות. "נבחרתי להתמודד על תפקיד סגן יו"ר מועצת התלמידים". הוא מודיע, כשעיני השקד הגדולות שלו נוצצות בפניו הבהירות עם גומות החן.

אני מושיטה לו יד ל'כִּיף', "הכיתה שלך ידעה את מי לבחור", אני אומרת, והוא קורן. "ספר לי מתי בדיוק החלטת להיכנס לפוליטיקה?" אני שואלת.

"הייתה לנו הצבעה חשאית", איתן מספר, כשהוא מתלהב מעצם העניין של משהו 'חשאי'. "כל אחד מאיתנו כתב שני שמות חוץ משל עצמו. ואז המנהל ספר את השמות ושני אלה שקיבלו הכי הרבה קולות נבחרו."

"יופי!" אני אומרת, "מול מי אתה מתמודד?"

"הם בחרו גם בראובן."

שתיקה. רגע של דממה לפני שאני מתאוששת. "יופי, נפלא!" אני אומרת בהתלהבות קצת מוגזמת. "הוא יהיה מתמודד ראוי."

למרות שאני מחייכת, הלב שלי שוקע. ראובן הוא אחד מחבריו הטובים ביותר של איתן. למה היו צריכים להעמיד אותם זה נגד זה? אבל כתה ו' בחרה בשני המועמדים הכי מוצלחים שלהם, ועם דמוקרטיה אי אפשר להתווכח. אז איתן מתמודד מול ראובן ומאחורי תרועותיי המזויפות, אני מפחדת.

אני מפחדת משום שהם חברים כבר שנים, מאז הגן. הם באמת שותפים טובים לשינה זה אצל זה, ליציאה משותפת למחנה, לעזרה הדדית בחצר. והם מתבגרים כעת גם לסוג חדש של חברות – ללמוד יחד תורה בזמנם החופשי, לחגוג יחד סיומי מסכתות משותפים במשנה, שניהם ילדים בעלי מוטיבציה ומשקיענים שמוציאים זה מזה את הטוב ביותר. הרבה פעמים אני מחייכת כשאני רואה איך הם לוחצים זה לזה ידיים ברשמיות, כשהם נפרדים בשבת אחר הצהריים לאחר לימוד משותף. "הם כמו שני גברים קטנים!" אני צוחקת עם אמו של ראובן, כשהם לא בטווח שמיעה. "כאלה חמודים!"

כל השנים האלה של חברות אמיצה בכל כך הרבה תחומים, ועכשיו הם אחד נגד השני.

אני מזכירה לעצמי משהו שלמדתי פעם: קשר שמבוסס על לימוד תורה לעולם לא יינתק. אני משננת את המחשבה הזאת בלבי כדי להירגע, ומייחלת לכך שזה נכון.

מובן שאנחנו משוחחים עם איתן, ומסבירים לו שיותר חשוב להיות חבר טוב מאשר סגן יו"ר, ושלא משנה מי מהם ינצח בסוף, כי שניהם כבר מנצחים. דיברתי אפילו עם ראובן – למרות שאני בטוחה שגם ההורים שלו שוחחו איתו. אני מנצלת רגע כשהוא נכנס למכונית שלנו בדרך לבית הספר. "הַיי מועמד!" אני אומרת, והוא מחייך את חיוכו השמח והמוכר.

וכשהוא גוחן קדימה על מנת לחגור את עצמו אני אומרת, "אתה יודע, לא משנה מה יקרה, העיקר ששניכם תישארו חברים, נכון?"

"אני יודע", הוא אומר ומרכין את ראשו בביישנות.

איך אני יכולה לצפות מתלמידי כיתה ו' לרוח ספורטיבית טובה שחסרה אפילו אצל מבוגרים?

"גם אני יודע, אמא", איתן אומר ואני מעבירה נושא. אבל אני בכל זאת דואגת. כשאתה בן 11, בטח נראה לך נורא חשוב להיות סגן יו"ר מועצת התלמידים, ובעוד שניצחון זה לא הכל – זה המון. איך אני יכולה לצפות מתלמידי כיתה ו' לרוח ספורטיבית טובה שחסרה אפילו אצל מבוגרים?

"תפסיקי לדאוג" אומר בעלי. "הם ילדים טובים, הם יתמודדו עם זה בסדר".

אני מקווה. אבל אחד מהם חייב לנצח והשני להפסיד, וראיתי חברויות טובות נהרסות על הרבה פחות מזה.

בלילה הראשון של הקמפיין אנחנו יושבים בסלון וחושבים על סיסמאות ורעיונות. זאבי, בני הגדול, מציע שנכין פוסטר שנושא את שני השמות – ראובן ואיתן, ושואל את איתן מה דעתו על הרעיון. "מוצא חן בעיני!" הוא אומר, "אחרי הכל, שנינו מתאימים לתפקיד" אז זה בדיוק מה שאומרת הכרזה שלנו: "הצביעו לאיתן "ז" או לראובן "ק" – שניהם מתאימים לתפקיד!"

למחרת, איתן מגיע הביתה קצת שפוף, ומספר שהילדים מהכיתות הגבוהות קצת לעגו לכרזה. הם אמרו שטיפשי להיות כל כך נחמד כשכל העניין של המרוץ הוא לנצח. אני אומרת לו שאף פעם לא טיפשי להיות טוב. והוא זוקף את סנטרו. "זה מה שחשבתי", הוא אומר, ופותח את הספר להכין שיעורי בית.

ביום ראשון, הלילה שלפני הבחירות, כל הבית עובד יחד על הנאום והמצגת של איתן, ומתווכח אם הוא צריך להגיע מחר לבית הספר בלבוש רשמי. ואז אני שמה קץ לחגיגות בצורה אימהית אופיינית. "מחר היום הגדול. לך להתקלח, מועמד!"

"בסדר", איתן אומר וקם ממקומו על הספה. הוא מתקרב אל המדרגות ופתאום פונה לאור וחוזר אליי. הוא מושיט לי יד ללחיצה. "ככה אני אלחץ את היד של ראובן אם הוא ינצח", הוא אומר, ומטלטל את ידי בחוזקה. "ואני אומר לו, 'מזל טוב ראובן! אני כל כך שמח בשבילך."

הוא עוזב את היד שלי ומיד תופס אותה שוב. "וככה אני אלחץ את היד שלו אם הוא יפסיד", הוא אומר, ולוחץ באותה עוצמה. "ואני אגיד, 'היה לך קמפיין מעולה, ראובן!".

ואז הוא מסתובב לכיוון המדרגות ומשאיר אותי עומדת במקומי, בוהה בידי. תוך רגע ניצחתי ואחר כך הפסדתי. ואני לא בטוחה איך אני מרגישה עם זה.

שעה אחר כך, לפני שאני הולכת לישון, אני נכנסת לחדר שלו, "איך אתה מרגיש?" אני שואלת.

"קצת מתוח", הוא מודה. אני מתקרבת למיטה שלו ומרימה את חולצת התלבושת שלו, שולחת אליו מבט שאומר שכל מי שמתמודד על סגנות היו"ר צריך לדעת שאת הכביסה המלוכלכת שמים בסל הכביסה. וכשאני מנערת את החולצה, אני מבחינה בסיכת קמפיין ביתית מחוברת לכיס. "הצביעו לראובן!" כתוב עליה, ופניו הכנות של ראובן מחייכות אליו מחולצתו של בני.

"ענדת את זה היום?" אני שואלת.

"כן".

התוצאות הגיעו ביום שני. האם זה באמת משנה מי ניצח?

משהו במבטים שלי גורם לו כנראה להרגיש לא נוח.

"אל תעשי מזה עסק, אמא" הוא אומר ומושך בכתפיו. "גם הוא ענד את שלי. אנחנו חברים, נכון? אנחנו עוזרים זה לזה."

אני מהנהנת. וו'או, אני חושבת. ופולטת אנחת רווחה והכרת תודה, כשאני מבינה שזרעיו של השיעור שכל כך התאמצתי להקנות להם, כבר היו טמונים בתוכם. אנחנו לא היינו צריכים ללמד את הילדים האלה מהי חברות – הם כבר ידעו את זה. ובלי קלישאות או נאומים, הם לימדו אותי.

התוצאות הגיעו ביום שני. האם באמת משנה מי ניצח? איתן סיפר לי שהם עמדו כשידיהם חובקות זה את זה, בעודם מחכים לתוצאות במשרד בית הספר. ושאחר כך הם לחצו חזק ידיים בחוזקה, עייפים מהמרוץ אבל עדיין חברים.

זאת אומרת, כך נראה לי, ששניהם ניצחו.