רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

סופרוומן מתה

ט״ו באדר ה׳תשע״ג ט״ו באדר ה׳תשע״ג 25/02/2013 | מאת אמונה ברוורמן

רוב האמהות מתמודדות במאבק נצחי בין לחץ לרגשות אשמה.

"חלף עידן הסופרוומן", אומרת סמנתה וולרבנס, עורכת אסופת המאמרים "קרועה: סיפורים אמיתיים על ילדים, עבודה והקונפליקט של האמהוּת המודרנית". התקשרתי אל הגברת וולרבנס, כדי לשוחח על מה שעורר אותה להוציא את הספר ועל המטרה והחזון שלה. נוצר בינינו קשר מיידי משום שאני מכירה מצוין ומכלי ראשון את מה שהיא מדברת עליו.

רבות מאיתנו גדלנו על מיתוס האישה הכל יכולה. אנחנו חושבות שאנחנו יכולות לעשות הכל – עבודה, ילדים, נישואין בריאים – ואז אנחנו מגלות שלמרבה הפלא אנחנו עדיין צריכות לישון בלילה!

הלחץ הנפשי מתעורר כשאנחנו בבית עם הילדים; רגשות האשמה כשאנחנו לא

לדעתי רוב האמהות וגם רבים מהאבות נתונים במאבק תמידי בין שני רגשות סותרים שנלחמים ביניהם – לחץ נפשי ורגשות אשמה. הלחץ הנפשי מתעורר כשאנחנו בבית עם הילדים; רגשות האשמה כשאנחנו לא.

נראה שמצב רגוע של איזון ושביעות רצון אינו בר השגה. אנחנו אף פעם לא עושים מספיק, אנחנו אף פעם לא מצליחים להיות "כל מה שהיינו יכולים להיות". יכולים באמת? מה באמת אנחנו רוצים להיות, והאם יתכן שאנחנו משתמשים בכל כוחותינו כדי להגיע לשם?

אלה רק חלק מהשאלות והדילמות איתן מתמודדות האמהות באסופת המאמרים של וולרבנס. וולרבנס עצמה היא בוגרת אוניברסיטה שחוותה את הסחף הזה. היא רצתה להיות אם במשרה מלאה, זמינה לילדיה, אבל תמיד נשמע ברקע אותו קול שלחש לה (ולפעמים צעק) "את צריכה לעשות יותר".

גברת וולרבנס הבינה שלא ברור אם הקול הזה פנימי או חיצוני, אם כי אולי זה בכלל לא משנה. בכל אופן, הלחץ המשיך להתעצם מכל כיוון. משפחות זקוקות לכסף; ילדים צריכים אמא; נישואין זקוקים לתשומת לב; אמהות זקוקות לגירויים אינטלקטואליים ואולי אף לתחושת הישג מוחשית.

כולן מתרוצצות ונשארות באותו המקום או נוסעות במלוא העצמה בניוטרל – בחרו לעצמכם את הדימוי המתאים.

אחת ממטרותיה של גברת וולרבנס היא לצמצם את רשימת ה"הייתי צריכה" שמייסרת נשים כה רבות – אַת "היית צריכה" להיות בבית. את "היית צריכה" להשתמש בתואר האקדמאי שלך. את "היית צריכה" להיות מעורבת בבתי הספר של הילדים. את "היית צריכה" לנהל קריירה רצינית. את "היית צריכה" להביא עוגיות ביתיות לפגישת ועד ההורים. את "היית צריכה" לטפס בסולם הדרגות ולנפץ את 'תקרת הזכוכית'. הקולות האלה עלולים להיות הרסניים. הם עלולים לנתק אותנו מתפיסת האני והערכים האמיתיים שלנו.

היא הייתה רוצה גם לראות פחות תחרותיות בין נשים (מי לא?). נראה שחוסר ביטחון הוא הכוח המניע שגורם לעקרות בית להתחרות בנשים העובדות ולהיפך. אולי כבר התקדמנו מאוד בנושא הזה, אבל עדיין נותרה לפנינו דרך ארוכה.

אולם נראה לי שכוחה האמיתי של אסופת המאמרים הזו – ומה שלדעתי מצא חן במיוחד בעיני העורכת – הוא תחושת הקהילתיות והאמפתיה שהיא משדרת. לא נקרא לזה צרת רבים חצי נחמה, אבל...

כל הנשים המאוד שונות האלה, בנסיבות חיים שונות מאוד, מתעמתות עם היבט כלשהו של אותו מאבק, מתמודדות עם היבט כלשהו של הקושי. אנחנו לא לבד. ואף אחת אינה סופרוומן באמת. אף אחת לא עושה את הכל.

אף אחת לא עושה את הכל

"בהתחלה הרגשתי כמו כישלון", מספרת לי וולרבנס על הגילוי שלה שהיא לא מסוגלת לחיות כמו הדמות המושלמת שהיא ציירה בדמיונה. אבל הספר הזה, והשיחות שהוא עורר, מהווים מקור נחמה והתאפסות על המציאות. "לנסות לעשות את הכל לא מביא את החירות המיוחלת", היא אומרת, "זה גיהינום".

וזאת רק אשליה שאצל מישהי אחרת הכל בשליטה. אפילו השכנה שלך מצידו השני של הרחוב – את יודעת למי אני מתכוונת, זאת עם הבית שתמיד מסודר, שכבר ב-7:30 בבוקר נראית נפלא, יושבת לשולחן מסודר עם האספרסו הביתי שלה כשילדיה המחונכים היטב מקיפים אותה לבושים ועם תיקים על הגב, ומוכנים לצאת לבתי הספר – אפילו היא לא סופרוומן. כמו שאומרים, "חייבים לוותר על משהו".

בסופו של דבר, כולנו צריכות פשוט לעשות את הטוב ביותר שביכולתנו. אנחנו צריכות להפסיק לשפוט זו את זו ומעל לכל, להפסיק לשפוט את עצמנו. אנחנו צריכות לקחת חלק בפעילויות שייטיבו איתנו ועם המשפחות שלנו. אנחנו צריכות להמשיך לצמוח ולבדוק מה מצליח ומה לא. אנחנו צריכות לקבוע את סדר העדיפויות שלנו ולעצב את חיינו בהתאם.

גם אם יתגשמו חלומותיה של גברת וולרבן על חופשת לידה (יותר) משתלמת, מעונות יום טובים יותר והערכה חברתית רבה יותר לערכה של האמהוּת – עדיין נרגיש מוצפות. ובכל זאת, מנחם ומקל לדעת שאנחנו לא לבד.

למעשה, אם מדברים על לא להיות לבד, הייתי מעירה שעצה חשובה מאוד חסרה במרשמה של וולרבנס לשינוי חברתי וברוב המאמרים בספרה. אין דבר שניתן להשיג בלי עזרת הא-ל. לא צריך לחכות עד שהייאוש מכה כדי לבקש עזרה, אולם עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. מישהי אמרה לנו פעם שכשהיא ילדה את הילד השלישי שלה, היא הבינה שהיא ובעלה נמצאים בנחיתות מספרית, ופנתה אל א-לוהים לקבלת עזרה. באמת לא הייתה שום סיבה למה לא לפנות אליו כבר קודם.

אנחנו צריכים לעשות את כל הצעדים המעשיים האפשריים כדי שההתרוצצות שלנו תהפוך לקלה יותר ולמציאותית יותר – כדי שהיא תתאים יותר לצרכים, ליכולות ולמטרות שלנו. ואנחנו צריכים לפנות לא-לוהים כדי לקבל את התבונה והכוחות להמשיך הלאה. ואם רק נבקש - הוא יעזור לנו לשאת חלק ניכר מהמשא.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן