מדי שבוע, אלפי אנשים מתעוררים מהמאמרים המפורסמים באתר אש התורה. יש מי שלומד על ההיסטוריה היהודית, יש מי שמתעורר מעומק החוכמה היהודית כיצד לנהל חיים יותר רוחניים ואחרים מוצאים רעיונות מעשיים להורות נכונה או עצה טובה להיכרויות.

במקרה שלי, מאמר באש התורה עורר אותי להציל חיים.

סיפורי מתחיל לפני כ-10 שנים. בעלי, חנן קאופמן, היה שולח בכל שבוע פקס על פרשת השבוע לאלפי נמענים. הפקס, שהיה גדוש בחוכמה יהודית, היווה עבורו דרך אפקטיבית במיוחד להכיר אנשים חדשים. במטרה לגייס כספים לתוכנית שלו, חנן היה שולח פקס לתורמים פוטנציאליים, ואחר כך יוצר איתם קשר טלפוני.

כשבעלי התקשר לאנטוני וביקש להיפגש איתו, אנטוני אמר, 'בטח'.

אנטוני, נשוי ואב לילדים קטנים, הפך לתורם קבוע, וחנן יכול היה לסמוך על תרומתו השנתית. אולם בכל זאת הוא נותר בגדר ידיד רחוק, שחנן היה יוצר איתו קשר לא יותר מפעם או פעמיים בשנה.

הקיץ, כשחנן הלך לבקר את אנטוני ושאל מה נשמע, הוא זכה לתגובה מטרידה.

"אתה יודע שאני סובל ממחלת כליות גנטית שהרגה את אבא שלי? גם אחי סובל ממנה. חשבתי שאצלי היא תישאר במצב רדום עוד הרבה שנים, אולם מסתבר שהיא מתפתחת בקצב מדאיג, ואני זקוק כבר עכשיו להשתלת כליה כדי לחיות."

מה שמחזיר אותנו למאמרים באש התורה שהזכרתי קודם. לפני כשנתיים, קראתי את מאמרה של לורי פלטניק, שמתאר את ההתנסות שלה בתור תורמת כליה. המאמר עורר אותי מאוד, וגרם לי לחשוב שאולי גם אני אוכל לאזור די אומץ כדי לעשות את אותו הדבר.

בעלי תיעד את כל העניין בירכתי מוחו

זמן קצר אחר כך, שמעתי על אישה מהקהילה שלי שזקוקה לכליה. חשבתי שזאת עשויה להיות הזדמנות מצוינת. אולם לצערי לא נמצאתי מתאימה, וכך כל הרעיון נשאר על אש קטנה. חזרתי לחיי היומיום, בעוד שבעלי מתעד את העניין בירכתי מוחו.

לכן, כשחנן חזר הביתה וסיפר לי על מצבו של אנטוני, אמרתי שאני רוצה להיבדק. שמעתי כל מיני סיפורים על תהליך הבדיקה, אולם במקרה שלי הוא התקדם במהירות וללא כאב. צוות בית החולים היה הכי נחמד והכי מקצועי שיכול להיות. הם הבינו שיש לי סדר עבודה דוחק, וארגנו את הבדיקות בצורה שתפריע כמה שפחות.

כשהתבשרנו בחדשות של "התאמה", אנטוני היה נרגש, וכפי שהוא תיאר זאת - "מבולבל". קבענו תאריך להשתלה. תוך 60 יום אנטוני יהפוך מאדם שממתין לקיצו... לאדם עם כליה חדשה.

רוב האנשים שסיפרתי להם על התוכנית שלי, התפעלו, חלק מהם חשבו שאני משוגעת, והילדים שלי גילו תמיכה וחשבו שזוהי נתינה מדהימה.

כמה שבועות לפני הניתוח, הרגשתי שמשהו לא ברור מטריד אותי, ואז הבנתי שאני זקוקה לחיבור רגשי - להכיר את אנטוני ומשפחתו. אני זוכרת שקראתי במאמר של לורי איך היא בילתה שעות בהיכרות עם מקבלת התרומה... וגם אני רציתי להכיר את שלי.

אז הזמנו את אנטוני ובני משפחתו אלינו לסעודת שבת – הוא, אשתו ושלושת ילדיהם הצעירים. זה היה ערב מקסים, ואני הרגשתי הרבה יותר מחוברת. אשתו נהדרת - מדברת ברכות, ומקסימה גם פנימית וגם חיצונית, ומעל לכל, כל כך אסירת תודה כלפיי. מה שנתן לי עידוד נוסף לעזור.

בשבוע שבו הניתוח היה אמור להתבצע, הכתה בי המציאות

ואז, בשבוע שבו הניתוח היה אמור להתבצע, הכתה בי המציאות: מה אני עושה. האם אני יכולה להתחרט? באמת רציתי להמשיך, אבל הייתי מבועתת. התפללתי והתפללתי.

הניתוח עצמו עבר בלי תקלות. ברגע שאנטוני קיבל את הכליה שלי הוא הרגיש טוב יותר, וכבר למחרת נראה כאילו שהוא הצעיר בעשר שנים. זה באמת היה מדהים.

עבורי, באופן אישי, לא די אם אומר שזה היה זמן מיוחד. פחדתי, דבר נורמאלי, אבל אלוקים אחז בידי בכל צעד בדרך, עודד ודרבן אותי לנצל את ההזדמנות המיוחדת הזאת.

למרות שהתעוררתי בכאב רב (זה כמו ניתוח בבטן), רחצתי בזוהר שלאחר נתינת חיים – פשוטו כמשמעו. מעולם לא חשתי הנאה כזאת בעבר. כמה נפלא שאלוקים נתן לנו כליה מיותרת, כדי שאוכל לעבור את החוויה המיוחדת הזאת.

החיבור שהיה לי עם אלוקים בחודשים הללו הוא משהו שאליו אשאף כל חיי. הצלחתי לדחות את פחדיי ודאגותיי ולשים את מבטחי באלוקים. הענקתי את מתנת החיים, ובתמורה קיבלתי מתנה נפלאה לא פחות.