כשהייתי בן שבע הייתי הילד היהודי היחיד בבית הספר שלי בדרום-אפריקה. ובכל זאת, לא הייתם יכולים לראות את זה עלי. לא הייתי שונה בדבר מיתר הילדים, ובאמת גם לא רציתי להיות שונה. אבל בכל שנה עם בואו של חודש דצמבר, הייתי מוצא את עצמי נדחף אל אור הזרקורים בשם הרב-תרבותיות. בתור נציגו הזמין היחיד של העם הנבחר, המורים שלי היו מטילים עלי את האחריות ללמד ולהחכים את בני כיתתי בנושא החנוכה.

תיארתי את המכבים הגבוהים והשריריים, חרבותיהם נוצצות ומגניהם מעוטרים בסמלי מגן דוד

לקחתי את תפקידי כמרצה אורח ברצינות רבה, והייתי מגיע לבית הספר אפוף הדרת כבוד, נושא בידיי את הספר הענק שלי על יהודה המכבי ומגש לוהט של לביבות ביתיות. כל הילדים היו יושבים במעגל גדול ואני הייתי מראה להם בגאווה את תמונותיהם של המכבים הגבוהים והשריריים, חרבותיהם הנוצצות ומגניהם המעוטרים בסמלי מגן דוד. הייתי מקריא לבני כיתתי את הסיפור על קבוצת הלוחמים היהודית הנועזת והגיבורה שנלחמה באומץ להביס את צבאו היווני של אנטיוכוס הרשע. סיפרתי להם איך הם שחררו את בית המקדש בירושלים והדליקו את המנורה שדלקה בדרך נס במשך שמונה ימים. בני כיתתי ואני היינו מסכמים את המסיבה לזכר גבורת הצבא היהודי בזלילת כל מגש הלביבות.

כמו רבים מהסיפורים שמספרים לילדים, גם סיפור זה התברר כמסולף, לא מדויק ויותר מדי פשטני. הספר שלי מעולם לא הסביר על מה בדיוק הם נלחמו. הוא התעלם מהעובדה שעם ישראל היה קרוע ושסוע מבפנים, נתון במלחמה מרה על עצם משמעותה של ההוויה היהודית. הוא לא הזכיר את הצער והסבל הנוראי שנגרמו עקב הצטרפותם של המתייוונים לכוחות האויב במטרה להחריב את היהדות, ואת האסון הבלתי נתפס של אח שנלחם באחיו. זאת הייתה מלחמת אחים יהודית – וכמו ברוב מלחמות האחים – לא הייתה בה שום חמימות משפחתית.

הרקע ההיסטורי

אלכסנדר הגדול פרץ לזירה העולמית, במאה השלישית לפנה"ס. כבר בגיל 30 הוא יצר את אחת האימפריות הגדולות ביותר שהעולם העתיק ראה אי פעם. ישראל הקטנה סופחה לאימפריה האדירה שלו, והיהודים פתאום מצאו את עצמם חשופים לכל הודה והדרה של תרבות יוון. ערכיה היוו איום גדול על צורת החיים המסורתית של היהודים, ואמונותיה היו אנטיתזה לתורה – אולם כמעט בלתי אפשרי היה לעמוד בקסמה.

היהודים התחילו להתבולל בקצב מפחיד. הם למדו את השפה היוונית, למדו פילוסופיה יוונית והשתתפו במשחקי ספורט יווניים. רבים בחרו לעצמם שמות יווניים. ההשקפה היוונית שראתה בברית המילה חילול של הגוף, גרמה לחלק מהיהודים להרחיק לכת ולעבור פרוצדורה כירורגית כואבת כדי לבטל את מילתם.

סגנון וערכים יווניים שלטו בחברה היהודית

רוב היהודים שמרו על נאמנותם לדרך החיים של התורה, אולם היהודים העשירים ובני המעמד העליון נשבו בקסמה של תרבות יוון, והתייוונו ברובם. רבים מהם לא ראו עוד בעצמם חלק מעם קדוש בעל ברית מיוחדת עם אלוקיו. במקום זה הם הפכו להיות חלק מעילית מודרנית וקוסמופוליטית שהזדהתה במיוחד עם התרבות היוונית והשלטון הפוליטי. יוונית הפכה לשפתו המדוברת של המעמד העליון, ונימוסים, סגנון וערכים יווניים השתלטו על חלק ניכר מהחברה היהודית. מתוך בושה באחיהם לומדי התורה ה"נחשלים", המתייוונים היו נחושים 'לקדם' את החברה היהודית, ולעשות את כל מה שנדרש כדי ליוון את אחיהם.

המתייוונים פתחו במערכה לעקירה אגרסיבית של האמונות וההנהגות היהודיות, בתמיכתם הפוליטית והצבאית של בני בריתם היוונים. שלטון טרור הופעל נגד היהודים שומרי המצוות ודרך החיים היהודית. ברית מילה ושמירת שבת נאסרו. כשרות וטהרת המשפחה הוצאו מהחוק. כל ספרי התורה הוחרמו ונשרפו. לימוד התורה נאסר. מזבחות לאלילים יווניים נבנו ברחבי ארץ ישראל. בירושלים, בבית המקדש עצמו, הוצב צלם ומדי יום הוקרבו בו חזירים לאלילי יוון.

בקצרה, ההנהגות ושמירת מצוות היהדות נאסרו במחיר של עונש מוות. נשים שהתירו למול את בניהן הוצאו להורג כשבניהן קשורים לצווארן. יהודים שסירבו לאכול חזיר או להקריבו עונו למוות. חכמי התורה נרדפו ונרצחו באכזריות.

בשנת 166 לפנה"ס, המתיחות היוקדת התפרצה לקונפליקט פומבי, כשמתתיהו וחמשת בניו – "המכבים" – פתחו במרד חמוש. היהודים המתייוונים הביאו לתגבורת את כוחות אדוניהם היוונים. צבא יווני מסיבי של קרוב ל-50,000 לוחמים נערך ללחום ביהודים. כחיילי מעצמת העל של העולם העתיק, הם היו מקצוענים, מיומנים ומאומנים היטב. היו את להם כלי הנשק והמיגון החדישים ביותר. הם רכבו אלי קרב על פילים, טנקי העבר. המכבים, לעומתם, הצליחו ללקט צבא גרילה של 6,000 איש בלבד.

איך הם נצחו?

בתפילה של חנוכה אנחנו אומרים: "נתת חזקים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים..."

במחשבה לאחור, עיוות המציאות הגדול ביותר של ספר החנוכה של ילדותי לא נבע מהמילים, אלא מהתמונות. היו שם ציורים דרמטיים של לוחמים יהודים עזי פנים החמושים בכלי מלחמה מרהיבים. במציאות, המכבים כלל לא היו לוחמים. הם היו כוהנים בבית המקדש בירושלים. אנשיהם היו רבנים ותלמידי ישיבה. רוב הסיכויים שהם היו חלשים ולא מרשימים מבחינה גופנית. לא היה להם כל ניסיון או אימון מוקדם. הם נלחמו בכלי נשק פרימיטיביים, לפעמים בידיים חשופות. הם נלחמו משום שלא הייתה להם ברירה. הם נלחמו משום שקיומם הרוחני עמד בסכנה. הסיכויים לניצחון היו רחוקים מלהיות ריאליים.

והם נצחו.

יש מושג יהודי שנקרא 'מסירות נפש'. משמעותו, לעשות את הדבר הנכון מבלי להתחשב במחיר האישי שיידרש מאתנו. משמעותו, לעשות את מה שצריכים לעשות גם אם אין לנו שום מושג אם נצליח.

וכשפועלים במסירות נפש למען קיום רוחני יהודי, הדבר מעורר תגובה ישירה של אלוקים. מסירות נפש יוצרת ניסים.

לניצחון המכבים אין שום קשר לכישורי לחימה או לכוח גופני. חנוכה מייצג את ניצחונה של מסירות הנפש הזאת. בסופו של דבר הקונפליקט היה רוחני, ולכן לא החרב היא שנצחה, כי אם הרוח. המכבים נלחמו מתוך רצון גולמי ונחישות פראית. הנשק הסודי שלהם היה הקרבה עצמית שנבעה מבהירות המטרה. ניצחונם בא מתוך נכונותם להילחם נגד פילים בידיים חשופות. היה זה ניצחון הרוח על פני הכוח.

כיום

כיום, רובם המכריע של היהודים חופשיים ללמוד תורה ולשמור את מצוותיה, אם הם רק רוצים. אני לא מכיר מקום שבו מענים יהודים כדי למנוע מהם לאכול אוכל כשר. ובכל זאת, רוב היהודים אינם שומרים כשרות. אימהות שמלות את ילדיהן אינן נרצחות, ובכל זאת, מספר הולך וגדל של אימהות בוחרות שלא לעשות לילדיהן ברית מילה.

ודאי שיש לעם ישראל אויבים רבים שרוצים לחסלו מבחינה פיזית. אבל הם לא מתאמצים לעקור את דרך החיים המסורתית שלנו. את זה אנחנו עושים לעצמנו.

העובדה שאין לנו את מי להאשים רק מקשה עלינו

התבוללות ונישואי תערובת הפכו לשכיחים; ערכים יהודיים מתדרדרים מיום ליום; החיים היהודיים נתונים במצור. ובכל זאת, אין לנו אויב שנוכל להאשים. אנחנו פשוט מתפוררים מבפנים. הפצע מזדהם מעצמו, ולאלה שהזהות היהודית חשובה להם, זה רק מכביד את הסבל.

אנחנו בעולם שמתקיף את היהודי, מרחיק אותו מערכיו, וחותר תחת עצם תחושת הווייתו כיהודי.

חנוכה הוא חג של מסירות נפש. המסר של חנוכה הוא שלא משנה כמה הדבר נראה בלתי אפשרי, אנחנו חייבים להילחם בכוח שמנסה להשמיד אותנו מבחינה רוחנית. ואם היום הכוחות האלה באים מבפנים, אז מבפנים חייבת לצמוח בהירות מוחלטת לגבי מטרתנו. אנחנו צריכים לדעת מה זאת אומרת להיות יהודי. אנחנו צריכים להבין מי אנחנו, מה התפקיד שלנו ולמה זה חשוב. במלחמה הזאת נוכל לנצח רק באמצעות מסירות נפש. דבקות במטרה והקרבה עצמית הן מה שיפתח את שערי השפע וימשוך עזרה משמים. זהו הכוח החזק ביותר שלנו והדרך היחידה לניצחון.

נותרה רק שאלה אחת: מי יצטרף למלחמה? מי ייזכרו בהיסטוריה בתור הגיבורים שהצילו את העם?