7:30 בבוקר, ואני שומעת את בכייה המתוק של בתי אסתר. "בואי בובה", אני קוראת לה. אני חושבת על בעלי החרוץ שנמצא בעבודה כבר חצי שעה, כותב חוזים ועורך עסקאות. עכשיו מתחיל גם היום שלי. הוא מתחיל בשירת מודה אני לתינוקת מקסימה המחייכת אלי מעריסתה, כששערה המתולתל עדיין פרוע.

לפני כמה שנים, הייתי מדמיינת את הבקרים האלה בצורה שונה לגמרי. ראיתי את עצמי מכה בשעון המעורר, נכנסת לחליפת עסקים אלגנטית, תופסת את העיתון, וגומעת לתוכי כמה כוסות קפה, לפני שאני פונה למשרד עם ביקור מהיר לפני כן במכון הכושר. הרוטינה הזאת הייתה משלימה את תכנית חיי המוקפדת... להיות הראשונה בכיתה: בוצע. להוציא תואר ראשון באוניברסיטה מכובדת: בוצע. לתפוס משרה אולטרה-מוצלחת (מושלמת במעמד, יוקרה ואפשרות לדוקטורט מכובד בתחום): בהמתנה?

כמו מנה עיקרית נטושה במסעדת יוקרה, המרכיב האחרון והחשוב ביותר בתוכנית חיי לא התמלא. אלוקים הוביל אותי דרך פיתולים בלתי צפויים, שאיכשהו שינו את תוכניותיי. כשהייתי בת 19, לא הייתי מעלה בדעתי שאחרי ה-BA אני אלמד בסמינר במקום להמשיך באוניברסיטה, או שאני אתחתן בגיל 22 או שאהיה אמא כבר בגיל 23.

ובכל זאת, ולפעמים עדיין להפתעתי הרבה, במקום לשאת ולתת וליצור קשרים מקצועיים, כמו יתר בני גילי בעולם המקצועי, רוב זמני עובר עליי כיום בבישול, ניקיון, כתיבה להנאתי וקביעת פגישות משחקים לאסתר. זה נשמע אידיאלי... וזה באמת, מלבד אותם סטנדרטים טורדניים להצלחה שהגיתי במוחי מאז ילדותי.

בחברת ידידותיי היותר 'ממומשות', אני צריכה לפעמים להתאמץ כדי להצדיק את בחירתי להישאר בבית, בלי להרגיש כאילו אני שווה פחות

בחברת ידידותיי היותר 'ממומשות', אני צריכה לפעמים להתאמץ כדי להצדיק את בחירתי להישאר בבית, בלי להרגיש כאילו אני שווה פחות. בשיחה קלילה למחצה על תוכניותי הישנות ללמוד באוניברסיטה, אני מנסה להרגיע את חששותיהן שנגזר עליי לבזבז את הפוטנציאל שלי.

לפני כמה ימים פגשתי חברה מפעם. היא בחנה את התינוקת שלי ושאלה בפליאה, "אז מה את עושה כל היום?" כשאמרתי לה בביישנות שאני הולכת לשיעורי הורות, יוצאת לטיולים בגינה ובונה מגדלי קוביות כדי שאסתר תהרוס אותם בתרועת ניצחון, היא הנהנה בנימוס. העובדה שהיא מתמחה בעריכת דין, לא הקלה על המצב. ההיררכיה החברתית קובעת שהיא מעליי, וגם אני לא הצלחתי שלא לחשוב כך לרגע קצר. אני לא פחות חכמה, היכולות שלי לא פחותות משלה, אז למה אני לא יכולה להשיג הכל?

אולם "להשיג הכל", כפי שהבנתי, אינו אלא מקסם שווא. רבות מחברותיי הן נשים צעירות, אמהות, שבו בזמן לומדות או עובדות במשרה מלאה, דבר שבסופו של דבר גובה מחיר רב. הן מצליחות לשלב במאמצי על תפקידים של שלוש נשים. רבות מהן עובדות אך ורק מתוך אילוצים כלכליים, מה שמזכיר לי כמה תודות עליי להכיר לבעלי ולאלוקים שמאפשרים לי לבחור להישאר בבית מלכתחילה.

אחרות מסתדרות עם עזרה משמעותית של ההורים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פיזית. אין לי משפחה קרובה שתוכל לשמור על אסתר, ואני לא מסוגלת להעלות בדעתי להפקיד אותה בידי מטפלת ולצאת מהבית למשך רוב שעות הערות שלה. מי תוכל לטפל בה כמוני? מי תבחין בניואנסים השונים של מצבי הרוח שלה, ומי תתפעל מניסיונותיה לתקשר? אף אחת – רק אני!

אבל כשאני מחליטה להישאר בבית, משהו משרידי עברי השאפתן מתנגד לפגיעה בפוטנציאל הקריירה שלי. "אלה השנים הקריטיות", אמרה לי חברה לא מזמן, ובלא כוונה הוסיפה שמן למדורה, "בין 22 ל-27, זה הזמן שבו את עסוקה בבניית קורות החיים שלך, ובלהפוך את עצמך לבעלת ערך שיווקי".

מובן שהיא השתמשה במילה "את" כדרך כללית לדבר על עצמה, ולא כיוונה את דבריה דווקא אליי באופן ישיר. ובכל זאת, אחרי שניתקתי את הטלפון, הרגשתי תחושת מחנק. האם באמת נגזר על הקריירה העתידית שלי להיזרק בשולי הדרך, רק משום שאני משקיעה זמן כדי לבנות את המשפחה שלי במקום לבנות את קורות החיים?

ברצון ליישב את המתח הדינמי בין שאיפות מקצועיות למחויבויות אימהיות, יצרתי פשרה. נכון, אני חשה דחף לעבוד ולהשחיז את רפרטואר המיומנויות המקצועיות שלי, אבל אני לא אקפוץ לשום משרה אלא אם היא חלקית בלבד, שלא תתחרה באמת בסיפוק שיש לי מהקראת ספרי קרטון קשיחים לאסתר. אני פשוט לא מסוגלת לתת 100% מעצמי לקריירה בשלב זה, אם משמעות הדבר היא שבעלי ובתי יקבלו רק 99% ממני. וכך, אט אט אני לומדת איך להיות גאה בהכרה הזאת.

מאוד קשה לברר מה בדיוק אני רוצה להשיג בחיי כדי להגשים את תחושת הייעוד האישית שלי, ומה אינו אלא הסטנדרטים החיצוניים שמשפיעים עליי. לרוע המזל, לפעמים מחשבות הזולת כל כך מתערבבות עם מחשבותיי שלי, עד שכבר איני יכולה לדעת מהו מקור הספקות. אילו רק יכולתי לזקק את מחשבותיי מתוך הסביבה בה הן התבשלו במשך למעלה מעשרים שנה, ואיכשהו לשלוף מה אני באמת רוצה!

איני יכולה להתכחש לדחף הקיומי הטורדני להטביע את חותמי בעולם. אולם בתוכנית החיים המתוקנת שלי, אני נחושה לדאוג שזה יבוא מתוכי ובתנאים שלי. בינתיים, אני מרשה לעצמי לתת עדיפות לשמחה ולתחושת המשמעות שאני מרגישה, כשאני מלמדת את בתי ומטפלת בה. עדיין לא הגעתי לפסגת הקריירה, אבל העולם המקצועי יכול לחכות עוד קצת.