רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

בעולמו של אבא

כ״ד באב ה׳תשע״ב כ״ד באב ה׳תשע״ב 12/08/2012 | מאת יעל זולדן

אהבתו של אבא שלי התבטאה בדרכים מיוחדות.

כילדה קטנה, חלמתי להיות חיילת. במיוחד אחת מהחיילים האמיצים שנפצעו בסרטים. ידעתי שאבי העריץ אותם, ואני רציתי נואשות שהוא יעריץ גם אותי. ניסיתי בכל כוחי להיות אמיצה, כמותם. וכשהגיעו הסצנות העקובות מדם לא הנדתי עפעף. "זה רק קטשופ", הוא היה אומר מול מפלים מתפרצים של דם על המסך. "רק קטשופ", הייתי חוזרת כמו תוכי, למרות שלא הייתי בטוחה לגמרי.

אהבתי את הביצים האלה. ואפילו כשלא אהבתי אותן, רציתי לאהוב, אז אכלתי עד הפירור האחרון וביקשתי עוד

קל היה לראות מדוע הוא מעריץ את החיילים. אבא שלי טען שהוא היה טבח בצבא, או אולי בחיל הים. זה אף פעם לא היה ברור לגמרי. הסיפור השתנה בכל פעם שהוא סיפר אותו, ואמי מעולם לא אישרה או הכחישה. זה לא שינה באמת. הדבר החשוב היה שהוא ידע איך לבשל לגברים רעבים. "זמן להאכיל את הכוחות!" הוא היה אומר במקרים הבודדים בהם היה שולף סירים ומחבתות וצלחות. באופן מוזר, נראה שהדבר היחיד שהכוחות אכלו היה ביצים. אבל איזה ביצים הוא הכין! אומלטים של גורמה, עשירים ברטבים, פטריות גבינות ובצלים. "זה יעשה ממך גבר", הוא אמר כשהוסיף קורט סחוג. אהבתי את הביצים האלה. ואפילו כשלא אהבתי אותן, רציתי לאהוב, אז אכלתי עד הפירור האחרון וביקשתי עוד.

הצבא (או אולי חיל הים?) לימד אותו גם להבריק נעלים, עבודה שהוא עשה מדי שבוע תוך השקעה זהה של מרץ ודיוק. נעליו של אבא, מסודרות בשורה כמו בעלי החיים הממתינים לעלות אל התיבה, זכו לטיפולן של משחה, סחבה, חומר מרכך והברשה. אחר כך הן הבריקו כמו חדשות. לא, יותר מחדשות! הייתי יכולה לראות את פניי משתקפות בהן. "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" הוא היה שואל, בלי להרים את עיניו, בעוד נעליו מרצות את עונשן. הנהנתי בראשי, כן אני יודעת, וגם השתקפותי בנעליים הנהנה.

אבא שלי היה עשוי ללא חת. בכל פעם שהוא היה קונה לנו גביעי גלידה במרכז, הוא היה לוקח לק גדול מכל גביע, לפני שהוא היה מושיט אותם לנו – כדי לבדוק שאין בהם שום רעל. "לא אכפת לי מה יקרה לי", הוא היה אומר בחוסר אנוכיות כשלשונו חורצת תלם עמוק בגלידת הוניל הרכה, "כל עוד אתם הילדים בטוחים, אני שמח להסתכן למענכם".

הערצתי את האומץ שלו. יום אחד, כך קיוויתי, גם אני אהיה אמיצה מספיק לקחת את הלק הראשון למען ילדיי, ולא להחשיב את הביטחון שלי לעומת הביטחון שלהם.

עם אמא שלנו הכל היה אחרת. היא אהבה אותנו בסגנון אימהי, שוקו חם ביום סגריר ועזרה בשיעורי הבית. זאת הייתה אהבה תמידית שאפשר לסמוך עליה. אבל אבא שלי, שהיה טרוד בעיסוקיו המוזרים והמסתוריים של גבר בוגר, נראה הרבה פעמים לא מעוניין, לא מוכן לשמוע על הדרמות הקטנוניות שבחיי, על הסיפורים שלי כתלמידת בית ספר. אהבתו באה לידי ביטוי בדרכים אחרות. בדרך בה הוא צינן את התה החם שלי, כשהוא יוצק אותו בזהירות מכוס אחת לשנייה, כדי שלא אצרוב את לשוני. או איך שלפעמים הוא היה מורה לי במטבח, "לפתוח את הפה ולעצום את העיניים!" ומזליף קצפת הישר לתוך פי. בשעות בהן הוא ייבש את שערי וצבע את ציפורניי הקטנות. בדרך בה הוא הקיף באצבעותיו את כף ידי כשהלכנו יחד, רק בקושי מחזיק.

אפילו קניות עם אבא היו שונות מקניות עם אמא. אמא שלי עבדה לפי רשימה, היא קנתה לפי מחיר, צורך ומבחר קיים. לאבא שלי היו קריטריונים הרבה יותר חשובים. "תריחי את זה יעל", הוא היה אמר והושיט לי בקבוק שמפו. רחרחתי. היה לזה ריח של קוקוס מעורבב עם קרם שיזוף וקיץ. "תמיד תקני את השמפו עם הריח הכי טוב, לא משנה מה המחיר. זה מה שחשוב, אז תזכרי את זה." ואני זכרתי. תייקתי את זה בראש מתחת לקטגוריות 'שמפו', 'ריח' ו'קיץ'. מאוחר יותר הצטרפו לשמפו אגוזי קשיו, לחמניות טריות וטונה. תמיד דג הטונה שאבא שלי אהב. "מהסוג הלבן, יעל, לא הרגיל. זה אוכל לחתולים". באמת? לא ידעתי ולא רציתי לברר.

אבא שלי אהב מוזיקה ומשקאות קרים וסרטים ישנים. הוא אהב מאכלים אקזוטיים ועלונים רפואיים ופסלוני פילים. אבל הדבר שאבא שלי הכי אהב היה את אמא שלי. "עדיין האישה הכי יפה שראיתי בחיים", הוא היה משבח אותה כשהיא הייתה יורדת במדרגות, בלי איפור. אמא שלי נפנפה את השבחים שלו, אבל קיוותה בכל ליבה שיום אחד גם אני אהיה מושא לסוג כזה של הערצה ממישהו.

היום, כמו אז, אני בוחנת אותו היטב, כשהוא לא שם לב. היום אני אמנם מבוגרת יותר, אבל הוא לא השתנה הרבה. עיניו עדיין תכולות ובלחיו גומה עמוקה, שערו החום הבהיר מסורק בקפידה לצד אחד. אבי נראה רגיל. אבל הוא רואה את העולם שונה מאנשים אחרים. הוא תלמיד תנועת המוסר היהודית, וכל הזמן עובד על עצמו לתקן את נשמתו.

"תשאלי את עצמך בכל פעם, האם שווה לי להפסיד בשביל זה את היושר שלי?" על פי קנה המידה של אבי, שום דבר לא היה שווה את זה

אבא שלי אהב את הנחשלים, הוא אהב כל דבר שבור, והוא שנא את הדרך הקלה, תאוות בצע, גאווה וחמדנות. "תהיי ישרה, יעל", הוא היה אומר, "ותשאלי את עצמך בכל פעם, האם שווה לי להפסיד בשביל זה את היושר שלי?" על פי קנה המידה של אבי, שום דבר לא היה שווה את זה. הוא האמין שכל פעולה מגדירה את האדם, ומשנה בדרך כלשהיא את הד.נ.א שלו. לכן, אנשים ששיקרו היו שקרנים, ואלה שגנבו היו גנבים. החיים, כפי שאבי ראה אותם, היו צבועים בשחור או לבן, אך לעולם לא אפור.

והוא לא רק היה נאה דורש; הוא חי על פי קוד מוסרי ברור. אתה עושה את הדבר הנכון, משום שהוא הדבר הנכון. זה הכל. בלי שכר, בלי צלצולים; לפחות לא בעולם הזה. אתה מנהל עסקים ביושר. אתה אומר את האמת. "המילה שלך היא הערובה שלך", אבא שלי היה אומר, למרות שאני לא הבנתי מה פירוש המילה ערובה. ולפעמים הוא היה מצמצם את עיניו ושואל, "על דברתך?" כשאמרתי משהו שנשמע לא בטוח. הייתי מהססת. ידעתי שהטיפוס השפל ביותר בעולם, הוא מי שנותן את דברתו ולא עומד בה. לא רציתי להיות הטיפוס הזה. מבטו של אבי דרש את האמת אפילו מילדים.

לפעמים היה לי קשה לעמוד בזה. לפעמים חשבתי שזה בלתי אפשרי. אין לי ספק שאכזבתי אותו, ויחד עם זה הקפדנות שלו הייתה מתסכלת אותי. אנחנו לא מסוגלים לרַצות תמיד את הורינו, כמו שאולי היינו רוצים. אנחנו לא תמיד מסוגלים לאכול את כל הביצים שבישלו לנו. בעולמם המורכב של אבות ובנות, קיימים הרבה רגעים ומצבי רוח ולפעמים מילים שלא נאמרו ומחוות שלא הובנו כראוי. אהבה כל כך עמוקה עלולה להכאיב, וקשה לשאת אותה.

בלי להתכוון, גדלתי והתרחקתי. שנות נעוריי הגיעו עם כל הדרמה והחרדות הרגילות. פיתחתי חוש הומור משל עצמי, וטעם משלי בסרטים. למדתי לערוך קניות בעצמי. יצאתי ומצאתי גבר עמו אוכל להזדקן. איכשהו, גדלתי להיות ישות עצמאית משל עצמי. גדלתי אל בעלי ואל צרכיו, מחשבותיו ותחומי העניין המיוחדים לו. גדלתי אל ילדיי ורצונותיהם, שאיפותיהם ודרישותיהם. גדלתי לחיים עסוקים משלי. עברתי למקום רחוק יותר, ואני אף פעם לא מצחצחת אל נעליי.

ובכל זאת, מצחיק, אבל אני עדיין מאמינה בנכון ולא נכון, בשחור ולבן. אני עדיין מעריכה אומץ יותר מגאווה, ואמת על פני שלווה. מעולם לא איבדתי את רצוני להיות מושא לאהבתו של מישהו אחר. מעולם לא איבדתי את הצורך הזה להיות טובה ואמיתית. ואני עדיין קונה שמפו קוקוס.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן