רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

תעשיית היופי ועצמה אישית

י״ז באב ה׳תשע״ב י״ז באב ה׳תשע״ב 05/08/2012 | מאת גילה מנולסון

כיצד המדיה הורסת את הדימוי העצמי שלנו ומה ביכולתנו לעשות כדי למנוע זאת.

נעה הלכה לא מזמן למסיבת יום הולדת מיוחדת. בנוסף לשקיות הפתעה שמכילות גומיות שיער אופנתיות, היא וחברותיה איפרו את שפתיהן בשפתון מבריק, ומרחו על עצמן ג'ל נוצצים.

נעה בת 5.

מאז שאדם וחווה גורשו אל תהומות השטחיות, החברה שלנו עוסקת באובססיביות בחיצוניות. האובססיה הזאת מקיפה אותנו – על לוחות המודעות, בפרסומות, באינטרנט ובמגזינים הפופולאריים, וככל הנראה אפילו במסיבות גן הילדים. זה האוויר שאנחנו נושמים. ואנחנו סובלים – במיוחד הבנות. הרבה יותר מהגברים, ההחפצה (אובייקטיפיקציה) העצמית הנשית, גורמת להן לאמוד את ערכן על פי אטרקטיביות חיצונית במקום על פי מעלות פנימיות. ובנות צעירות יותר ויותר כבר לא נעזרות רק במוצרים קוסמטיים, אלא אף בניתוחים קוסמטיים.

לכן הנשים חושפות את עצמן יותר ויותר, כדי להרגיש טוב עם עצמן. עם הפיכתו של הגוף לדומיננטי בדימוי העצמי שלנו, השאיפה לטיפוחו נסקה במהירות מרמה של 'עיסוק נשי' ל'משימת חיים נשית'.

העולם היהודי הדתי אינו חסין לתופעה. נערות ונשים שומרות מצוות חושפות אולי פחות שטחי עור מאחרות, אבל הגוף מעסיק יותר ויותר את מחשבותיהן – והצניעות פחות ופחות. רבות מהן לכודות בין הערך היהודי של המְעטָה בערך הגוף, לבין האידיאל החילוני של הבלטתו.

ובמידה רבה התקשורת אשמה.

תקשורת מעודדת רזון

המדיה מחזיקה בכוח ההשפעה החזק ביותר בעולם. בארה"ב לבדה, פרסומאים משקיעים למעלה מ-250 מיליארד דולר(!) בשנה. פרסומת היא התרבות שלנו – והיא מעודדת את האובססיה הגופנית שלנו. דוגמא לכך היא האישה ההולכת ומתכווצת.

האישה המושלמת, כפי שהיא מוצגת בפרסומות כיום, נראית כמו (ולפעמים היא באמת) אנורקטית

האישה המושלמת, כפי שהיא מוצגת בפרסומות כיום, נראית כמו (ולפעמים היא באמת) אנורקטית. כבר בשנת 2000, דוגמנית האופנה האופיינית הייתה גבוהה ב-14 ס"מ מהאישה הממוצעת ושקלה 23% פחות. רחוק מאוד מאידיאל בר השגה.

ובכל זאת, זה הסטנדרט שבו בנות ונשים בוחנות את גופן. בשנת 1999, מחקר שעסק בבנות בכיתות ה'-יב' גילה שבעוד ש-29% מהבנות סבלו באמת ממשקל עודף, 66% מהן רצו לרדת במשקל. וחרדות אלה מלוות אותנו לבגרות.

סקר של מגזין גלמור גילה שלמרות שרק רבע מהנשים בגילאי 18-35 שוקלות מעל למשקל התקין, שלושה רבעים מהן מאמינות שהן שמנות. ויותר מזעזע, כמעט חצי מהנשים ששוקלות פחות מידי חושבות שהן שמנות. הורדת 5-8 קילוגרם ממשקלן חשובה להן יותר מהצלחה במערכות יחסים או בעבודה.

רוב הנשים סובלות מדימוי עצמי מסולף במיוחד, שמביא אותן לבקר את גופן בלי סיבה. וככל שחשיפתן למדיה גדולה יותר, כך הן מרגישות גרוע יותר.

כפי הנראה הסילוף הרב ביותר של התפישה העצמית שלנו הם מגזיני הנשים. בין תלמידות ביה"ס הנזכרות לעיל, קוראות מגזיני האופנה הושפעו יותר מאידיאלי המשקל של המדיה, ונטו לעשות דיאטות. בדומה, נשים מעל גיל 20 שנחשפו לפרסומות בהן מככבות נשים אולטרא-רזות, סבלו מביטחון עצמי נמוך יותר, ממצבי רוח שליליים רבים יותר, ודיכאון רב יותר משאר בנות גילן – במיוחד אם הצופות כבר לא היו מרוצות מהגוף שלהן קודם - כמו רובן המכריע של הנשים היום.

הטלוויזיה לא פחות מזיקה. הדוגמא הדרמטית ביותר מגיעה מהאי פיג'י. תושבי פיג'י האמינו במשך שנים רבות שגדול זה יפה. נשים גדולות נחשבו מושכות, אף אחת לא עשתה דיאטה, ו"עלית במשקל" היה מחמאה. בכל אופן, בשנת 1995, התחילו שידורי הטלוויזיה בפיג'י. כעבור שלוש שנים בלבד של צפייה בתוכניות ופרסומות מערביות, 29% מהבנות המתבגרות עמדו בסיכון גבוה ללקות בהפרעות אכילה, ו-15% מהן גרמו לעצמן להקיא לפחות פעם אחת. בשנת 2007, 45% מהבנות הקיאו בחודש האחרון. היום הפרעות אכילה הן תופעה נפוצה בפיג'י.

שיווק אובססיית הגוף

פרסומת אינה מוכרת רק מוצרים. היא מוכרת מראות ורעיונות, תחושות ושאיפות, חלומות וערכים. היא מוכרת מושגים של אהבה, הצלחה ונורמאליות. בקיצור היא מוכרת לנו 'אני' שלם שצריך את מה שהיא מפרסמת.

האני הזה מוגדר היטב. מראות שטחיים של נשים רזות ויפהפיות מתוגמלות בחיי מותרות, הפכו להיות חלק מהמחשבה שלנו. אנחנו מפנימים את המסר ש"אני זה הגוף שלי, והמפתח לאושר מצוי בהפיכתו למושלם ובהצגתו לעין כל". ומכיוון שהאני הזה ריק מתוכן, סביר יותר שנרכוש מוצרים למלא בהם את עצמנו.

אנחנו לא מספיק רזות, הבטן שלנו לא מספיק שטוחה, השפתיים שלנו לא מספיק מלאות, השיער שלנו לא מספיק בוהק

אבל זה לא הכל. הפרסומת משווקת חוסר שלמות. אנחנו לא מספיק רזות, הבטן שלנו לא מספיק שטוחה, הגוף שלנו לא מספיק "מעוצב" (כאילו שנשים הן פסלים), השפתיים שלנו לא מספיק מלאות, השיער שלנו לא מספיק בוהק, הריסים שלנו לא מספיק ארוכים – במילים אחרות, אנחנו לא מספיק. בעוד שגם הגברים פגיעים למנטרות תקשורתיות (שרירי הזרוע שלהם לא נפוחים מספיק, אין להם מספיק קוביות בשרירי הבטן וכו'...), הנשים רגישות לכך במיוחד. הבגרות המינית ממלאת את מוחן של הנערות בהורמונים שמתכנתים אותן לעיסוק אובססיבי במראה שלהן, ובעוד שהקיבעון הזה אמור לדעוך עם הגיל, המראה שלהן נשאר בגדר דאגה חשובה. בנוסף, נשים רגישות במיוחד למסרים חברתיים. לכן הפרסומאים מתייעצים עם פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, מדעני התנהגות וכולי, כיצד לעודד את החרדה הנשית. והם בהחלט מצליחים: כבר לפני למעלה משני עשורים, רוב הנשים לא היו שלמות עם המראה שלהן, ואלה שנחשבו "יפות" היו לא מרוצות מהמראה החיצוני שלהן בדיוק כמו אלה שהוגדרו "מכוערות". חוסר הביטחון הנשי חי ובועט.

וכשאנחנו לא מרוצים מהמראה הכל כך חשוב שלנו, הפרסומות מוכרות לנו על סמך "האמונה הבסיסית של התרבות המערבית": שכל חלק וחלק בגופנו יכול וצריך להשתנות ולהשתפר, ואפילו להיווצר מחדש (ובאמת הנשים שמפרסמות את המוצרים האלה אכן "נבראות מחדש" בעזרתו האדיבה של פוטושופ, עד לנקודה שהתמונות שלהן בקושי מזכירות את האדם המקורי שהן היו), ואת זה בדיוק יעשו המוצרים שהם משווקים. "יופי אמיתי", אומרת לנו תעשיית הקוסמטיקה, "בא מבפנים: מתוך בקבוקים, קופסאות ושפופרות".

תעשיית היופי צריכה שכל הזמן תהיו "עוד לא לגמרי". ולכן האופנה משתנה בכזאת תדירות גבוהה – ברגע שנראה לכן שאתן כבר אִין, אתן מגלות שאתן אאוט, וצריכות לצאת שוב לקניות. הרעיון פשוט: אם אתן עדיין מנסות, אתן עדיין קונות.

הגברים מוצפים ומושפעים לא פחות. אמנם פחות מסרים אומרים להם מה הם צריכים להיות, אולם המדיה מסבירה להם בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, מה – מבחינת המראה הנשי – הם צריכים לרצות. גברים רבים טוענים שהם מסוגלים להבחין בין תמונות "משופצות" של נשים לבין נשים אמיתיות, אבל לא ניתן להימלט מהאסוציאציות. ברגע שנוצרה התניה אצל הגבר שרק נשים מושלמות מושכות, פוחתים הסיכויים שהוא יימשך לאישה מציאותית ולא מושלמת.

האם שיער על רגל האישה דוחה באופן אובייקטיבי. על פי ג'ילט, כן

תעשיית היופי חידדה את "יצירת העובדות" לאמנות עדינה. קחו למשל את ה"עובדה" הבאה, שכפי שנראה אף אחד לא חושב עליה פעם שנייה: מדוע שיער על רגל אישה נחשב דוחה? ידידה החכימה אותי במקורותיו של הרעיון הזה. "בשנת 1915, רק גברים קנו סכיני גילוח", היא הסבירה. "בג'ילט (יצרנית סכיני הגילוח) הבינו שאם הם יצליחו לגרום לחציה השני של האוכלוסייה לגלח משהו, זה יקפיץ במידה ניכרת את הכנסותיהם. אז הם התחילו לשווק סכינים חדשים עם עיצוב נשי בשם Milady Decollete לנשים האמריקאיות, תוך שימוש בדוגמניות שחושפות רגליים מגולחות וחלקות – והרעיון נתפש". וג'ילט הכפילה את הרווחים. היום, כמובן, לא מדובר רק בנשים אמריקאיות, ולא רק ברגליים. בכל העולם, נשים מתגלחות, מורטות בשעווה או מסירות שיער בלייזר, מִיוֹתר ויותר חלקים בגופן. מספר גדל והולך של גברים עושים את אותו הדבר. כל הסרת השיער ההיסטרית הזאת היא שטות יקרה, ורופאת העור שלי המודעת לסכנות סרטן העור אומרת שזה גם לא בריא, אבל אנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו לא לעשות את זה. אנחנו מכורים – הודות לג'ילט.

כשחיים בתוך כל הלחץ הזה להשיג גוף מושלם, אין פלא שביטחונן העצמי של בנות התרבות המערבית צונח כשהן מגיעות לגיל ההתבגרות. כדי לפצות אותן, יש לנו עכשיו את המושג של "כוח נשי". בכל אופן, כפי שמבקרי המדיה ציינו, "כמעט ברגע שהמושג הוטבע, הוא נחטף על ידי המדיה, וכמעט כולם ניסו למכור [לנשים] משהו. המדיה מוכרת את הדימוי של 'להיות חזקה'. ומכיוון שהבנות קונות למען השאיפה הזאת וצועדות אחר אותו דימוי, מסבירים להן שהכוח הזה יגיע דרך איפור, בגדים וחברים."

תעשיית היופי מעודדת אותנו לחשוף את הגוף כדי שנעסוק בו באובססיביות ונבזבז עליו כסף. עסק גדול רוצה שנהיה קונים מתמידים. אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה אנחנו רוצים להיות? מה אנחנו צריכים להיות?

תרופת המנע

לשמחתנו קיימת תרופת מנע למדיה, וכמעט כל מי שמנסה להתנגד לה מקדם אותה. יצרני סרטים מתעדים את ההחפצה הנשית בפרסומות, פמיניסטיות מפגינות מחוץ לתחרויות של מלכת היופי, אמהות אומרות למתבגרות שלהן שהן נראות יפות יותר בלי כל האיפור, מטפלים עוזרים לנערות אבודות למצוא את האני האמיתי שלהן – וכולם מעודדים רעיון פשוט אם כי עוצמתי: צניעות.

מי שמכירה ואוהבת את עצמה לא צריכה לחשוף את עצמה לעיני כל כדי להרגיש בעלת ערך. הצניעות יכולה להשיב לנשים את ערכן העצמי ולעורר לא פחות ממהפכה אישית. כפי שהבינה בפקחות נערה בת עשרה, "אני חושבת שהכוח של הצניעות יכול להיות יותר חזק ממה שחושבות רוב הבנות – אני חושבת שהוא יכול לשנות את החיים לגמרי".

יופי אמיתי ובר קיימא משלב את הפנימיות והחיצוניות

היהדות מעודדת נשים להיות נאות. אך למען האמת, יופי בר קיימא משלב את הפנימיות והחיצוניות. כל מי שמסוגל לראות מתחת לפני השטח, יבחין שהצניעות מגלה, למרבה ההפתעה, יופי עוצמתי.

קיץ אחד, כאן בירושלים, דיברתי עם קבוצה של בחורות חילוניות בנושא הצניעות. אחר כך בחורה אחת הרימה יד.

"אתמול, לקחו את כולנו לחתונה דתית", היא אמרה לי. "בקשו מאיתנו להתלבש בצניעות, וזה מה שעשינו. צילמתי שם את כולנו. ויודעת מה? מה שהכי מוזר זה שכולנו נראינו הרבה יותר יפות מבדרך כלל".

גברים מעריכים מראה שמשקף את הפנימיות – לפחות כשהם מחפשים אחר מערכת יחסים אמיתית. אחרי שאישה צעירה שאני מכירה התחילה להתלבש בצניעות, החבר הקודם שלה אמר לה שהיא נראית טוב יותר מתמיד.

אולם יופי אמיתי נובע מיותר מסתם להסתיר. כפי שניסחו זאת שני חוקרים, יש משהו מושך באמת ב"להיות אמיתי לעצמך ולאחרים".

אני מכירה אישה צעירה שמתארת את עצמה בצחוק כאישה עם גוף שהיה פופולארי לפני כמה מאות שנים. היא בחיים לא תהיה דוגמנית צמרת, אבל הביטחון העצמי, החן, החמימות ותחושת העצמיות החזקה שלה, הופכים אותה לאטרקטיבית במיוחד. בניגוד לכך, נשים רבות יכולות להיות יפות, אבל נראה כאילו "המשהו הפנימי" הזה קבור מתחת ליותר מידי איפור, דיאטות קיצוניות או ניסיונות עקרים אחרים להגיע לסטנדרט מלאכותי – שנובעים כולם מחוסר ביטחון בסיסי. בחיפוש אחר יופי ריקני, הן מאבדות את הדבר האמיתי.

הצניעות נותנת לנו את העצמי האמיתי שלנו ומאפשרת שמחה אמיתית. היא עוזרת לשמור עלינו משטחיות ומאומללות. וכשמבינים אותה, קשה מאוד לבקר אותה. אבל היא גם עושה אותנו הרבה פחות רווחיים כלכלית לחברות השונות – לכן המדיה עושה כמיטב יכולתה להרוס אותה. הצניעות היא האויבת של התקשורת.

לפני כמה שנים, הופיעה סוזן בוייל בת ה-47 בתוכנית טלוויזיה פופולארית לגילוי כישרונות. סוזן - שמנמונת ולא מאופרת, בלבוש לא אופנתי ובשער לא מעוצב, לא נראתה בדיוק מתאימה להיות 'כוכבת'. כשהיא סיפרה שהחלום שלה הוא להיות זמרת מקצועית, השופטים נראו סקפטיים במיוחד, ועל פני הקהל הצטיירה הבעת חוסר אמון מזלזלת.

ואז היא פתחה את הפה שלה – והפילה את כולם מהכיסא. לאישה המבוגרת ובעלת המראה הפשוט, היה קול מדהים.

לפני שהיא הספיקה לשיר ארבע מילים, הקהל כולו החל למחוא כפיים. וכשהיא סיימה, כולם נעמדו על רגליהם והריעו, ולא יכלו להפסיק במשך זמן רב.

אף אחד לא האמין בה, וכולם התרגשו לגלות שהם טעו.

עמוק בפנים כולנו רוצים להיות מעל לשטחיות. אנחנו רוצים אמיתיות. "כדי לדעת מה אמיתי", כתב מאן דהו, "עלינו לזכור שאנחנו מרכיבים משקפיים, ומורידים אותם. אחד הרגעים הנפלאים ביותר בחיים הוא רגע ההכרה שהם בכלל עלינו." סוזן בויל גרמה לנו להבין שאנחנו מרכיבים משקפיים – וכשאנחנו מסירים אותם, העולם הרבה יותר יפה. משום שבדיוק כמו שלכל אחד יכול להיות קול יפה, לכל אחת יכולה להיות גם נשמה מקסימה.

הצניעות מאפשרת לנו לנתק את המסרים של המדיה ולהתחבר לדבר האמיתי.

מובא מתוך choosing to love מאת גילה מנולסון.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן