הורי הודיעו שהם מגיעים לביקור ארוך. זה היה יכול להיות נחמד, רק שאני בקושי מדברת איתם. אבא שלי התעלל בי, הן מילולית והן פיזית, והיה מנצל כל הזדמנות, בפרטיות או בפרהסיה, כדי להקניט ולבייש אותי. אם הייתי נמלטת אל חדרי, הוא היה תופס אותי וגורר אותי ברחבי הבית, וממשיך לפגוע בי. המילה האחרונה הייתה חייבת תמיד להיות שלו, והוא היה חייב לוודא שאני מקשיבה. אמא שלי הייתה מתעללת פסיבית, שאפשרה לדברים לקרות. היא איימה איומי סרק על אבי בכל פעם שהיא הייתה מגיעה לגבול של מה שנפשה הייתה מסוגלת לסבול, אולם היא מעולם לא עשתה כלום כדי להגן עלי. חייתי באימה מתמדת, וכשעזבתי את בית הורי והלכתי ללמוד, עצם המחשבה לחזור הביתה לחופשות בין הסמסטרים, גרמה לי למיגרנות ומחשבות התאבדות. עברתי לגור הרחק מבית ילדותי הלא מתפקד, כדי לבנות לעצמי חיים חדשים, בריאים ומחוברים ליהדות (כיום אני נשואה באושר עם שלושה ילדים מקסימים).
עברתי הרחק מבית הורי כדי לברוח, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם הבשורה שהם רוצים להגיע לבקר אותנו במקום מגורי החדש.
תחילה, ניסיתי לשכנע אותם לא לבוא, כשאני משתדלת להתייחס אליהם בכבוד רב ככל הניתן. "מצטערת, אבל הזמן הזה לא כל כך נוח לנו". זה לא עבד, אז ניסיתי לפחות לשכנע אותם לקצר את הביקור. אולם הם היו עקשנים. הרגשתי כאילו עובר עלי מכבש. ביקשתי עצה ממאמנת אישית שמתמחה בהורים מתעללים, ובעזרתה הכל נראה פתאום פשוט בתכלית:
איננו מוכנים לדבר על כסף, דת ופוליטיקה
"הם אינם מכבדים גבולות. בתור ילדה, לא יכולת להציב להם גבולות ולאכוף אותם, אז עכשיו את צריכה לעבוד על זה. נסחי את הגבולות והקווים האדומים שלך בצורה ברורה: 'בהתאם לנסיבות, אנחנו לא יכולים לשוחח אתכם בתוך הבית שלנו...' והחליטי לעצמך כיצד לנהוג אם הם יחצו את הגבולות שקבעת."
בעזרתו של בעלי, שלחנו להם מכתב שקבע בבהירות את גבולותינו: "בהתאם לנסיבות, תצטרכו למצוא מקום אחר למגורים ולינה במשך הביקור שלכם. בכל אופן נוכל לפגוש אתכם רק מספר פעמים, ורק למספר שעות בכל פעם, רק בחוץ, במקומות ציבוריים. אנחנו לא מוכנים לשוחח על כסף, פוליטיקה, דת או כל פרט אחר ביחס למצבנו האישי."
כן, רגשותיהם נפגעו. אבל כשמדובר באנשים שתלטנים במיוחד ונצלנים, הברירה הבריאה היחידה שלנו (מלבד להתנתק מהם לחלוטין, דבר שאני מקווה שלעולם לא נצטרך לעשות) היא להעמיד בראש את ביטחוננו האישי, וכמובן את ביטחונם האישי של ילדינו.
חששתי שתגובתם תשבור אותי, אולם במקום זה הרגשתי מחוזקת. אני לא יכולה לשנות אותם, והם חופשיים לבחור ולהחליט כרצונם, אבל אני לא חייבת להיות פסיבית ולהפוך לקרבן. במקום זה אני יכולה לקבוע גבולות ולהגן על עצמי. מעולם לא הבנתי זאת קודם. בנוסף, אני לא חייבת לכלות את זמני וכוחותיי בדאגה, "מה אני אומר אם הם יגידו ש...", התשובה שלי יכולה להיות פשוט, "אני לא יכולה לדבר על זה כרגע. אם תמשיכו, אני אנתק את הטלפון." הייתה זו עבורי רמה חדשה של חירות, רמה חדשה של בריאות נפשית.
בת בלי רגשות אשמה
ובכל אופן, האם כשאני נוהגת כך אני כבר לא מכבדת את הוריי? ובכלל, האם אני עדיין צריכה לכבד אותם? מסתבר שהורים מתעללים מודעים היטב לדיבר הספציפי הזה: "את חייבת להקשיב לי בגלל שככה אלוקים ציווה! חה חה חה!" קשה להתווכח עם זה, נכון? במיוחד אם אתה ילד, ואתה באמת רוצה לעשות את מה שנכון, לעשות את מה שאלוקים אומר.
כעת למדתי שהמצווה הזאת (וכל מצווה אחרת), הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי בתור ילדה. משלב הינקות ואילך, הדרך בה ההורה מתנהג לילדו מעצבת את הפרדיגמה התודעתית של הילד לדרך בה אלוקים מתייחס אליו. לכן, תפקידו הראשוני של ההורה היא לשדר לילד: אתה אהוב ויקר. אתה ייחודי ומיוחד, יצירתי ומוכשר. דואגים לך ושומרים עליך. אתה אף פעם לא לבד.
זוהי נכות רגשית שקשה מאוד להתגבר עליה אחר כך
אם ההורה אינו ראוי לאמון ואינו דואג לילד, באופן תת הכרתי נוצרת אצל הילד תחושה שגם אלוקים כזה. זוהי נכות רגשית שקשה מאוד להתגבר עליה אחר כך.
איני חייבת לגמול להוריי על זה שהם גידלו אותי, אני לא צריכה רשות לממש את חלומותיי, ואני בהחלט לא צריכה להכניס את עצמי או את ילדיי לסכנה, פיזית או רגשית, בשל חוסר רגישותם. להיפך, אני צריכה להגן על עצמי ועל משפחתי. בקיצור, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני יכולה להיות חופשייה מרגשות אשמה.
כילדה, חשתי לכודה במסכת התעללות וחוסר רגישות. כבוגרת, אני יכולה ללמוד להתמודד. אני רוצה שתהיה לי מערכת יחסים עם הוריי בסגנון בוגר, בסגנון בריא. יום אחד, בעזרת השם, זה יתאפשר.
מאמר זה הוכן בשיתוף עם הגברת יפה דה קוסטה זקס, מנהלת מפעל עתיר ידע בירושלים ששמשה בתור מאמנת עסקית ויועצת ניהולית במשך למעלה משלושים שנה. לאחרונה היא עוסקת באימון על פי דרך התורה ואימון מעבר על פי התורה (לחולים סופניים).
*המאמר נכתב תחת שם בדוי
(12) אנונימי, 3/7/2012 11:08
מזדהה עם כל מילה!
בתור אחד שעבר דברים מאד קשים בילדותו אני מזדהה עם כל מילה ובעיקר עם הקטע שמדבר על התפיסה שלי על אלוקים - תמיד כששמעתי שמדברים על זה חשבתי על זה שזה משהו רע וקשוח שלא כ"כ טוב לי........ אמנם אבא שלי נתן לי מכות כתגובה על דברים שלא הייתי בסדר בהם כלפיו אבל התגובה שלו לא הייתה סבירה ביחס למה שעשיתי.... כבר 7 שנים שאני לא מדבר איתו....אולי בעזרת הפסיכולוג שלי אני יוכל להעלות את הנושאים האלה ולהתקדם במשהו, אולי זה יעזור .....
(11) אנונימי, 30/6/2012 20:26
אבא ביולוגי ואבא בשמיים
בשנים האחרונות אני מגלה שזה הקושי שלי להתחבר לקב"ה, כי אני עושה השלכות של היחס שקיבלתי מאבא שלי (יחס של ביקורת תמידית, חוסר שביעות רצון, זלזול, וכו') - לאבי שבשמיים. יש צד של יראה (ויותר מדויק פחד), אבל קשה לאהוב.
אנונימי, 3/7/2012 10:37
הבט לשמים, תחבק עץ פרי אוהב..זה של א-להים,אחי.לא מידות רעות וחטאי אדם.
(10) ורד, 26/6/2012 19:08
תודה
תודה על השיתוף. תבונתך, העצות הטובות שקבלת והתמיכה ממשפחתך מסיעות למי שחווה גם הוא התעללות ועוזרות "לעשות סדר". כבת לאם פוגעת אני מבינה היום את התפקיד שהיה לה בחיי - לנווט אותי לחמול ולתמוך, אבל אין בכך כל הצדקה להתנהלותה נגדי. למדתי לוותר על הכעס עליה, שהרי כשאני כועסת אני הנפגעת הראשית. בד בבד גם למדתי את זכותי להגן על עצמי. כפי שגם שאת מתארת-הפתרון הוא שמירה על גבולות . מקל לגלות שאני לא לבד בדרך. תבורכי.
(9) קראוס מרים, 24/6/2012 21:02
רמת גן
תודה לך,הכותבת של המאמר-הסיפור שלך, על שהעזת לדבר גלויות על הסיפור שלך, למרות שזה לא קל ולא פשוט. אותי זה מעצים, כי אני חוויתי דברים קשים, אם כי לא כמו שלך, בילדות, ובהמשך חוויתי דברים קשים מאד גם במסגרת הנישואין. והסיפור שלך, והיכולת שהגעת אליה למצוא לעצמך מרחב נשימה, פשוטו כמשמעו, וסיכויים ברורים ומעוגנים במציאות וגם בהוויה הדתית, של משפחה חמה ושל אושר אישי, נותן לי תחושת שמחה ןתקווה בלב. ואם לי, אני משוכנעת שיש עוד הרבה קוראים שירגישו כמוני. מאחלת לך המון אושר ובריאות והצלחה ב"ה. מרים
(8) משה, 24/6/2012 17:52
את בכלל צדיקה שאת מוכנה לדבר איתם
אני הייתי מתנתק מהם לעולם כאלה רשעים .זוועה . אין עליהם בכלל מצוות כיבוד אם [שמעתי את זה מרב גדול]
(7) אנונימי, 24/6/2012 17:08
כל הכבוד לך! ואל תתני לשום תגובה להכניס בך רגשות אשם.
אני רואה כאן תגובת שמציעות שאולי דרכך היתה קיצונית מידי ואולי היית צריכה להיות יותר עדינה- אבל לפי דעתי נהגת כשורה! יש הורים כאלו שלא ראויים להיות הורים- וכשה' אמר לכבד הורים הוא לא התכון לתת להם לדרוס אותך ולהתעלל בך, את נהגת כמו שצריך! יש לך אומץ! ואל תתני לאף אחד לגרום לך להרגיש רע בקשר להחלטה שלך להגן על בריאות נפשך ונפש ילדייך- הם מעל הכל! תיהיי חזקה. כמו כן לכל אותם אלו ששופטים כל כך מהר- אל תמהרו- לכם היו הורים נהדרים כאלו שתמכו ואהבו - לא לכולם יש את הפריוילגיה הזו, יש ילדים שחוזרים לבית שבוא כמו מרתף עינויים- רק ילדים כאלו יכולים לשפוט ולהבין מה נדרש מהגברת הנכבדה כאן להקריב כדי לשמור על בריאות נפשה. אני חוזרת ואומרת כל הכבוד!!!!
(6) פלורה, 24/6/2012 15:49
בהמשך
עקב כך לא דיברתי עם אימי במשך שנים רבות ולפני זמן קצר שהיא נפטרה ולא ידעתי על כך שהיא חולה מאד היה לנו ויכוח מאד חריף ושוב נותק הקשר וגם להלויה שלה לא הלכתי ולאחר מכן קצת התיסרתי בשל כך האם חטאתי בשל כך ?
(5) פלורה, 24/6/2012 15:43
מסכת התעללות
לרוע מזלי עברתי מסכת התעללות כזו בילדותי ובבגרותי ולצערי נותרו בי משקעים כבדים עקב כך, אך לשמחתי השתדלתי מאד לא לנהוג כך בילדיי והיום ברוך השם הם מכבדים אותי ומבקרים אותי כל זמן שיש ביכולתם,
(4) יהודה, 24/6/2012 15:17
ממתי מתחילים עם קפיצת ראש?
אחר בקשת המחילה, אולי את מתחילה בדרך קיצונית מדי? אולי ההורים שלך רוצים 'לחזור בתשובה' על היחס הנוקשה, ואת לא מאפשרת את זה בכך שאת מניחה מיד שיהיו בעיות? הייתי מייעץ/מציע, לשאול קודם את אבא 'דוגרי': האם יהיו בעיות של שטלתנות, או שמא אפשר לצפות ליחס אחר? בהתאם לתשובה שלו, אפשר להתקדם. אם הוא לא ייענה בצורה חיובית, אז אפשר להתקדם עם כל המהלך אותו את מתארת במאמר. אם הוא יגיד שהוא רוצה לשנות, אז לשאול אותו פרטים ולראות איך להגיב. שמא שאר המגיבים יאמרו אם הם חושבים שזה מציאותי, או שמא רק חלום שלי שלא יוכל לפעול בשטח?
אנונימי, 24/6/2012 17:44
ליהודה
יהודה, לצערי הרב אני מכיר מקרוב הורים מהסוג הנ"ל.אני בן להורים כאלה ובעל הרבה ניסיון, כולל התייעצויות עם רבנים ופסיכולוגים.הבעיה הכי גדולה של בן\בת עם הורים כאלה היא בדיוק המחשבה והתקווה ש"הם ישתנו".לצערי ברובם המוחלט של המקרים,אנשים כאלה לא משתנים.האדם היחיד שיכול להשתנות הוא הבן עצמו,והשינוי הוא בדיוק מהסוג שכותבת המאמר כתבה:היכולת להציב להוריו גבולות ברורים!!!!! שינוי כזה אצל הבן הוא מאוד מאוד קשה כי מדובר באדם שגודל בצורה שממש "מתכנתת" אותו לקבל כל גחמה של הוריו ,להיות מרצה את הוריו כל הזמן, לא להיות מודע לרצונותיו הוא. אדם חסר בטחון עצמי וחסר כל חוט שדרה! בשביל להגיע לרמה כזו של הצבת גבולות,הבן צריך לעבוד על עצמו שנים! כל הכבוד לך כותבת המאמר, חזקי ואמצי.בהצלחה בהמשך "מסעך" בחיים.
(3) אנונימי, 24/6/2012 13:48
כל הכבוד לך שהשתקמת!
ב"ה, כל הכבוד שהצלחת להקים בית.... עם כזאת עוצמה תוכלי להזהר ממשקעים שלא ישפיעו על ילדיך בבוא העת
(2) יהודיה, 24/6/2012 13:46
לכל הההורים הבעיתיים
לא הכל מותר לכם כי אתם הורים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(1) חיים, 24/6/2012 10:50
את עדיין מתחבאת. מדוע שלא תיזמי מפגש שמרא ש כותרתו תהיה שיחה על איך את מרגישה?
אני מניח שתופתעי. גם אם לא, תדעי שהעמדת אותם על מקומם. אל תיראי. בהצלחה.
אנונימי, 24/6/2012 13:45
לא בטוח
את יכולה לנסות, אבך אם זה לא הולך תסוגי מיד את עלולה להכוות!