גברת ב. הייתה הפציינטית שלי במשך 10 ימים. היא הגיעה לבית החולים בגלל קשיי נשימה, עם סיבוך שנבע מעבר של מחלת נשימה כרונית, סרטן בריאות, סרטן השד ועוד. היא הייתה אישה חכמה ומשעשעת בת 75, והיא מייד מצאה חן בעיני. החלק החביב עליי ביום היה לפגוש אותה. התחברנו מהרגע הראשון.

הייתה לה בת שהיא לא רצתה להכביד עליה, אח, ונכדים. אחת הנכדות שלה התחתנה לא מזמן. במשך כל הזמן בו היינו יחד, אף פעם לא ראיתי שמישהו מגיע אליה לביקור. הרגשתי שהיא בודדה במידת מה, אולם הרוח החיובית שלה וכוח רצונה העז, שבו את ליבי.

אתמול היא נראתה טוב יותר. המספרים שלה עלו, הצפצופים נעלמו. תכננו לשחרר אותה לבית הבראה, שם היא תוכל להשלים את ההחלמה ואחר כך לחזור הביתה. היא רצתה ללכת כי היו לה "חשבונות שצריך לשלם" והיא התגעגעה לשכנים.

"את בסדר?" שאלתי. "בא לי לרקוד", היא ענתה

נכנסנו לחדר שלה לבדיקה אחרונה, והיא נראתה מוכנה לפרוש כנפיים ולעוף. כמה רגעים אחרי תחילת הביקור, ליבו של חולה אחר הפסיק לפעום. הרופאים נקראו לעזור, ואני רצתי להושיט עזרה. כשחזרתי אל גברת ב. החדר שלה היה מלא ברופאים ואחיות; היא נשמה בכבדות רבה ולבה השתולל, בעוד הצוות מתאמץ לייצב את הדופק שלה. ראיתי שהיא מפוחדת, אז אחזתי בידה ושאלתי אותה מה היא מתכננת לעשות כשהיא תשתחרר. שאלתי אותה על הבת והנכדים. היא בקושי הצליחה לנשום, אבל רצתה מאוד לענות לי. אחרי חצי שעה, לבה חזר לפעום כרגיל ונראה שהמצב בשליטה.

"את בסדר?" שאלתי.

"בא לי לרקוד", היא ענתה.

אתמול בלילה, לפני שחזרתי הביתה, נכנסתי לבדוק את גברת ב. בפעם האחרונה. היא הייתה בסדר. היא שמעה שהיא עומדת לעבור ליחידת הלב כדי שיוכלו לשמור עליה מפני הפרעות בקצב הלב כמו שהיו לה קודם.

"דוקטור, נראה לי שאני כבר לא אצא מבית החולים", היא אמרה לי. סיפרתי לה על מחקר שלפיו לחולים שחושבים שהם לא יצאו מבית החולים יש סיכויים גבוהים יותר למות בבית החולים מאשר לחולים שמאמינים שהם יצאו. שכנעתי אותה להגיד לי שהיא עומדת לצאת מבית החולים בסדר. ואז אמרתי לה שאני חוזרת הביתה, ושנכנסתי רק כדי לומר לה שלום.

"אל תלכי הביתה", היא התחננה.

"אז מה אני אעשה?"

"תשני כאן!"

"למה את רוצה שאני אישן כאן?" שאלתי.

"כי אני סומכת עליך".

"ואת לא סומכת על אף אחד אחר?" שאלתי בצחוק.

"לא", היא ענתה.

צחקנו שוב. אמרתי לה שברגע שאני אגיע בבוקר אני אכנס אליה. כשכבר עמדתי בדלת היא אמרה לי בחיוך, "מוקדם מוקדם בבוקר, ד"ר. אני אהיה כאן". החזרתי לה חיוך וחזרתי הביתה.

הבוקר הגעתי לבית החולים ומצאתי אותה מחוברת למכשירים. היא נכנסה לכשל נשימתי והועברה ליחידה לטיפול נמרץ. נכנסתי מיד לראות אותה. היא הייתה מורדמת, מחוברת לצינורות וקשורה בידיה, כדי למנוע ממנה לפגוע בעצמה או בכל אדם אחר. האחות סיפרה לי שהיא הייתה תוקפנית במיוחד.

האישה ששכבה במיטה לא דמתה במאום לגברת ב., היא בכלל לא נראתה כמו בן אדם. המוניטורים צפצפו והבהבו, רופאים ואחיות נכנסו ויצאו מהחדר שלה, והרחיקו אותי משם. אמרתי לרופא האחראי שאני רוצה להעיר אותה ולהגיד לה בוקר טוב, רציתי שהיא תראה פנים מוכרות, היא ודאי הייתה כל כך מבועתת! הוא ביקש ממני לא להעיר אותה מכיוון שהיא הייתה מאוד תוקפנית. אז לא הערתי אותה.

כמה שעות אחר כך, כשנכנסתי לקפיטריה קיבלתי מסרון מחברה ללימודים – לבה של גברת ב. הפסיק לפעום והיא גוססת. רצתי ליחידה לטיפול נמרץ ומצאתי ים של חלוקים לבנים ומדים כחולים יוצאים ונכנסים ליחידה. כמעט שלא היה שם מקום לזוז. נדחפתי דרך ההמון ולתוך החדר. הרופא האחראי שאל, "האם היא הייתה מעדיפה החייאה או שלא להתעקש יותר מדי?"

הצוות ניסה ליצור קשר בדחיפות עם המשפחה, אולם ללא הצלחה. חשבתי איך הם ירגישו כשהם יגלו אחר כך שהם הפסידו את השיחה הזאת, השיחה האחרונה. כולם היו מבולבלים. מירכתי החדר אמרתי: "מתוך ההיכרות שלי עם גברת ב. אני חושבת שהיא הייתה רוצה שננסה הכל, עד לסוף". פתאום קלטתי שהיא עומדת למות, ושאני האדם הקרוב ביותר שניתן להשיג ברגע זה.

"להתחיל החייאה!" אמר הרופא האחראי. כולם מיהרו לעמדות שלהם והתחילו בהחייאה.

"אנחנו צריכים כאן יותר אנשים", אמרה האחות. "מישהו יכול לעזור?" קפצתי לשים עליי כפפות ומיהרתי לצידה.

היא עמדה למות, ואני התפללתי עליה תוך כדי ההחייאה

הרופא הביט בי ואמר, "תורך, תני את כל מה שאת יכולה". לחצתי על החזה שלה עד שחשבתי שאני הולכת להתעלף מרוב חום. מישהו אחר תפס את מקומי, והתחלפנו כל שתי דקות, במשך דקות ארוכות ורבות. היא דיממה מהצוואר ולא הגיבה. היא עמדה למות. התפללתי עליה תוך כדי ההחייאה.

מכיוון שלא הייתה תגובה, לא נשאר הרבה לעשות. "יש למישהו עוד רעיון?" שאל הרופא. דממה. שום רעיון. הוא ביקש מאיתנו לוותר. "זמן הפטירה, 1:06", הוא אמר. פתאום החלוקים והמדים החלו לצעוד החוצה מהחדר, הציוד כובה, המתח עבר.

יצאתי לחדר ההמתנה וצנחתי על כיסא. חבריי ללימודים חיכו לי, בלי מילים. התחלתי לבכות וכמה אחיות באו לנחם אותי. "את היית בסדר... את עשית כל מה שיכולת..." כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה באיזה עצב היא נפטרה, מוקפת באנשים זרים. תהיתי אם היא ידעה שהגעתי לבקר אותה בבוקר, ושלחצתי על החזה שלה עד לפטירתה.

ידעתי שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. אני לא מצטערת אפילו על אנטיביוטיקה אחת שהצעתי לה, או צילום רנטגן. אבל תמיד אתחרט שלא אמרתי לה אתמול בלילה כמה נהניתי להכיר אותה, ואיזה כבוד בשבילי לדעת שהיא כל כך סומכת עליי.