"צער העקרות אינו נרפא לעולם", אמר לי פעם אבי, "אפילו אחרי שיש לך ילדים".

והוא ידע על מה הוא מדבר - במשך שבע שנים הוא ואמי התאמצו להביא ילד לעולם, כשהם מאמצים כל אמצעי שעמד לרשותם בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. באותם ימים, האפשרויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות יחסית – הפריית מבחנה הייתה רק בשלביה הניסיוניים, וכל ניסיונותיהם לא צלחו. ליבם נשבר כשהרופא שלהם אמר להם שלעולם לא יהיו להם ילדים.

ואז, באופן בלתי צפוי, היו להם – ולא רק אחד. למרות תחזיתו העגומה של הרופא, הורי זכו לארבעה ילדים בריאים, תוך ארבע וחצי שנים. גדלנו מתוך ידיעה שאנחנו "הניסים המהלכים" של הורינו, אוצרות יקרים שהם חשבו שלעולם לא יהיו להם. סיפור לידתי היה סיפור ניצחון מיוחד; בתור הגדולה באחים, הגעתי לעולם הפכה אותם באופן רשמי מחסרי-ילדים להורים. הנאתם גברה עם לידת שני אחיי ועם ההפתעה הנוספת, אחותי.

ובכל זאת, הסיפורים שהם סיפרו על שנות העקרות שלהם, תמיד היו כרוכים בעצב. הכאב, כך נראה, לא היטשטש עם הזמן. כמבוגרת, בכל פעם שהייתי פוגשת אנשים שהתמודדו עם בעיות פוריות, הייתי חשה כלפיהם רחמים עמוקים. הייתי מספרת להם את סיפור ההצלחה של הורי, בתור קו חיים, בניסיון לשמור על גחלת תקוותם. אבל עמוק בפנים, חשתי רגשות אשמה, משום שעצם קיומי היה תזכורת אכזרית למה שאין להם. מעולם לא ידעתי עד כמה יכולים רגשות אלה להיות מורכבים, עד שהכרתי את חנה.

לא ידעתי עד כמה יכולים רגשות אלה להיות מורכבים, עד שהכרתי את חנה

הכרנו דרך חברים משותפים, ומיד חשתי אליה קרבה. היא מבוגרת ממני במספר שנים, ואני ראיתי בה מעין אחות גדולה שמעולם לא הייתה לי. בילינו שעות בשיחות על הכל, ובמיוחד על היופי והאתגרים בחיים כנשים יהודיות. כמה שנים קודם לכן, היא החליטה לקבל על עצמה שמירת מצוות, והייתה לה נקודת מבט מדהימה, שאני, כבת עשרים ומשהו ועדיין חדשה בשמירת המצוות, גמעתי בשקיקה כאדם צמא למים. היא הרגיעה את חששותיי שלעולם לא אפגוש את בן זוגי המיועד, דרך סיפור הדרך המופלאה בה היא הכירה את בעלה, אמיל, כשהיא הייתה כבר כמעט בת שלושים. חנה הייתה מעוררת אותי לצחוק ולחשוב, ואתגרה אותי להיפתח לדרך החיים החדשה. אבל מאחורי חיוכה הקורן, חשתי בכאב עצום בליבה. משהו עבר עליה וטלטל אותה עד עמקי נשמתה.

סיפורה של חנה

אחר צהריים אחד, חנה סיפרה לי את סיפורה. היא ואמיל התרגשו לגלות, אחרי מספר שנות נישואין, שהיא בהריון. ההיריון התקדם מצוין, וחנה ציפתה בשמחה להפוך לאם. כשהגיע היום הגדול, חנה ואמיל הגיעו לבית החולים עם ההתרגשות והלחץ הטבעיים. אבל עם התקדמותה של הלידה, נוצר סיבוך, וליבו של התינוק חדל לפעום. למרות מאמציהם הרבים של הרופאים, הוא נולד מת. מאז, כל מאמציהם של חנה ואמיל להרות שוב, נכשלו.

קולה של חנה נצרד בכאב, והיא סיפרה לי על טקס עריכת ברית וקריאה בשם לתינוק לפני קבורתו, כנהוג. היא קראה לתינוק בשם החיבה שלו בכזה רגש, שאפשר היה לחשוב שהיא הכירה אותו כל החיים. חשבתי על כל אותם רגעים מאז, בהם היא נאלצה לחוות שוב ושוב את תחושת אובדנה: לחזור הביתה לחדר תינוק ריק, גודש של חלב בלי תינוק להניק. לראות כיצד תינוקות של אחרים, שנולדו בערך באותו הזמן, גדלים בריאים וחזקים. יכולתי רק לדמיין עד כמה האכזבה רק הופכת מרה יותר, בכל חודש בו היא מגלה שהיא לא בהיריון. וכשהיא בכתה, חשבתי על ההורים שלי. ומצאתי את עצמי בוכה איתה.

הזמן עבר, והידידות שלנו התהדקה. השיחות היומיות שלנו הפכו להיות חלק חיוני מחיי. שמחנו זו בהצלחתה של זו ותמכנו זו בזו בזמנים קשים. חנה המשיכה לאחוז בידי כשעשיתי צעדים מהססים ראשונים בתור שומרת מצוות, ועודדה אותי להתקדם הלאה בביטחון, בזמן הנכון. היא חגגה איתי בכל ליבה כשסוף סוף הכרתי את בעלי, ולא היה איש שרקד בהתלהבות רבה ממנה בחתונתי.

תקווה ועצב

זמן קצר אחרי שנישאתי, חנה בישרה לי חדשות נפלאות. אחרי חודשים של טיפולי פוריות, היא שוב בהיריון! למרות שהיא ניסתה למתן את התרגשותה, מעולם לא שמעתי מישהי מתלוננת בכזאת שמחה על בחילות בוקר ותשישות. אבל אחרי כמה שבועות, חנה שוב התקשרה - מחוסלת. הם איבדו את התינוק.

"זאת הייתה תינוקת קטנה", היא אמרה לי וקולה נשבר. "ילדה קטנה..."

אבל למרות העצב, חנה דבקה באמונה. היא ואמיל יצאו מהאובדן, וכמה שבועות אחר כך היא שוב נכנסה להיריון. אולם כמו ההיריון הקודם, גם הוא הסתיים בהפלה. באותו יום, הביטחון בא-לוהים שבער בה קודם בעוצמה רבה כל כך, נכנע בפני הכעס.

"מה א-לוהים רוצה ממני? למה הוא עושה את זה?"

לא היו לי תשובות עבורה. כל מה שיכולתי לעשות הוא לספר לה שוב, על ההורים שלי, איך הם סבלו כמותה, ואיך בסופו של דבר הם זכו לילדים. למרות שהסיפור שלי ניחם אותה, תהיתי אם הוגן להציע לה תקווה - ומה אם א-לוהים לא מתכוון לתת להם ילדים בכלל? האם היא תמשיך לרדוף אחרי חלום שלא אמור להתקיים?

ואז אני הריתי. זאת הייתה הפתעה – הייתי נשואה רק ששה חודשים – אבל היינו מאוד מאושרים. בהגיע העת, סיפרתי על כך לכל מכיריי – לכולם חוץ מלחנה. חשתי רגשות אשמה שזה בא לי בכזאת קלות; נראה לי כמעט אכזרי לספר לה. אבל יחד עם זה, שנאתי להסתיר סוד מחברתי היקרה ביותר. מתוך אנוכיות רציתי לשתף אותה בזה, בכל גל של בחילות, בכל בעיטה זעירה. אבל עמוק בתוכי, ידעתי שזוהי בקשה מוגזמת.

יום אחד חנה שאלה אותי: "את בהיריון?"

הייתי המומה. באותו זמן גרתי בעיר אחרת; לא הייתה כל דרך שהיא תדע.

אבל מובן שהיא ידעה. היא הייתה החברה שלי.

"כן", עניתי, רדופת בושה.

אחרי דממה ארוכה היא אמרה, "בשעה טובה".

ניסיתי לצנזר את עצמי כדי לשמור אותה קרובה אליי

חשתי הקלה ששום סוד כבר לא עומד בינינו, ובמשך זמן מה המשכנו כרגיל. חנה התעניינה בהרגלי האכילה שלי, והציעה לי עצה ואוזן קשבת. אבל לא יכולתי שלא להרגיש בכמה מאמצים זה עלה לה. מצידי, השתדלתי להזכיר את ההיריון שלי רק כשהיא שאלה עליו. למרות אהבתה כלפיי, כאבה של חנה הקשה עליה להיות שם באמת, ואני ניסיתי לצנזר את עצמי כדי לשמור אותה קרובה אליי זמן רב ככל שאוכל. פעם, הכל בינינו היה כל כך טבעי וקל, אבל עכשיו, הידידות הפכה מאולצת.

התרחקות

תדירותן של השיחות שלנו הלכה ופחתה, אבל אני המשכתי להתקשר, בתקווה שהיא תתרגל בסופו של דבר, ונוכל לחזור למצב הקודם. כשהייתי מגיעה אל חנה, השיחות שלנו היו מהירות ושטחיות, ריקות מהצחוק שתמיד שיתפנו בינינו, אולם לרוב, צלצוליי לא נענו.

לילה אחד, במזג אוויר סוער במיוחד, החלטתי להתקשר לחנה.

"רעיה..." היא אמרה במקום שלום.

הדרך בה היא ביטאה את שמי, על גבי אנחה, היא זאת שגילתה לי שזאת הפעם האחרונה שנדבר.

היא שאלה איך קוראים לתינוק שלי. ואני שאלתי מה עם אמיל.

"הייתה לי עוד הפלה."

"אוי, חנה, אני מצטערת..."

"אני כבר לא יכולה להיות כאן בשבילך", היא אמרה בפשטות. "את לא עשית כלום. זאת אני."

הייתי מחוסלת, אבל ידעתי שזה עומד להגיע. רציתי לכעוס עליה, אבל לא הייתי מסוגלת. יותר מידי כואב להיות קרובה כל כך למשהו שהיא לא מסוגלת להשיג, והיא הייתה חייבת להתרחק.

חודשים חלפו, ואני חשבתי עליה לעתים קרובות, מייחלת לשינוי לטובה אצלה ואצל אמיל. תהיתי אם היה משהו שהייתי יכולה לעשות באופן שונה, למרות שלא הייתה לי אפשרות לדעת. נורא התגעגעתי אליה, וקיוויתי רק לעוד שיחה אחת מאותן שיחות ארוכות שהיו לנו פעם.

כמה חודשים אחר כך, אמי נפטרה. בלוויה היה ים של פנים מוכרות, דמויות מפרקים שונים בחיי משפחתי. אבל ביניהן, הייתה מישהי שהגיעה במיוחד בשבילי.

חנה חבשה כובע שחור ומשקפי שמש רחבות, כמו אישה שמתאמצת לשמור על אלמוניותה, אבל אני זיהיתי אותה בקלות בתוך הקהל שהתרחק מן הקבר. התחבקנו בחוזקה והיינו שותפות לצחוק קליל, כמו פעם. כשפטפטנו, הרגשתי כיצד שמחתי לראות אותה, מהולה בצער של געגועים אליה. רציתי לומר לה משהו שיחדש את ידידותנו הישנה, אבל לא מצאתי מילים.

"באמת טוב לראות אותך", אמרתי בסוף.

היא הנהנה, מבינה מצוין. "זה באמת טוב".

זה היה רגע קצרצר, מלא בהבטחה שאולי נוכל להתחיל שוב, אבל הוא חלף במהירות. זכרתי את דבריו של אבי על סוג כזה של כאב שאפילו הזמן אינו יכול לרפא. להגיע לכאן, היה המקסימום שחנה הייתה מסוגלת לעשות למעני, וזה מספיק.

"נדבר בקרוב", אמרתי, ונשקתי לה לשלום.