בני עומד בגבו אל הקיר, ליבו פועם בחוזקה, שריריו דרוכים, עיניו מתאמצות לבלוש מבעד לאבק ולעשן. במבט על מערכת הוידיאו הלוויינית שלבושה על חזהו, הוא יכול לראות את שני הלוחמים האחרים תחת אש מתמשכת ליד המסוק.

מוניטור הקסדה שלו מאותת בסמלי אזהרה אדומים. מערכת שריון ה-QCB שלו מאבדת את יעילותה בשל דליפה במצבר, התחמושת לרובה ה-MA37 הולכת ופוחתת, וזוג מטוסי קרב מסוג XMF-31 יתקפו את הזירה בעוד 41 שניות.

אבל הוא ספארטני-B312, לוחם סופר-קטלני של יחידת קומנדו-6 המובחרת, ומצבים מהסוג הזה הוא אוכל לארוחת הבוקר (למעשה, הוא יאכל ארוחת בוקר וילך לעבודה ברגע שהוא יגמור את הקרב, והוא ממש מאחר!!!). הוא מכסה את עיניו במגן העיניים של הקסדה, משליך M9 - רימון יד דו-תכליתי ונפיץ במיוחד - אל מעבר לפינה, פורץ אל מגרש החניה ורץ אל הבניין שבכוון הספרה 10.

שני לוחמים מתחילים לרדוף אחריו, רובי פלזמה מבזיקים. בני נותן לכל העולם להיכנס להילוך איטי כשהוא מזנק לאוויר, מסתובב באיטיות כדי לעמוד מול אויביו ויורה עליהם את כל מה שיש לו. שניהם נופלים, מדממים, ומתעוותים בכאב, והוא נותן לעולם לשוב למהירותו הטבעית. בסיוע מהירות הטורבו שלו הוא מצליח לפלס את דרכו אל המבנה שנייה לפני שמטוסי ה-XMF-31 קורעים את האוויר בשריקה, ומחריבים את מגרש החנייה שבו הוא היה רגע אחד קודם לכן.

פתאום בני מרגיש טפיחה על השכם. הוא מסתובב במהירות ולרגע מופתע שבמקום חייל מכוחות הברית, שמכוון אליו רובה סער מיוחד מסוג 52, הוא מוצא את אמא שלו.

"היי, למה אתה עדיין פה? לא היית אמור להיות בעבודה לפני שעה? ולמה אתה עדיין לובש את אותם הבגדים שלבשת אתמול? שוב שיחקת כל הלילה?"

ריבונו של עולם, אין לוחם קטלני יותר מאמא. בני כמעט הציל את כל המושבה בעולם ריץ' (או לכל הפחות עמד לסיים עוד אחת משלושים ושתיים המשימות שדרושות כדי להציל את כל עולם המושבה בריץ'), והיא שולפת לו את השטיק של הבגדים-שלבשת-אתמול. היא פשוט לא מבינה.

ביום הראשון שבנג'י סטודיוס הוציאו את משחק המחשב "הלו: ריץ' " הם כבר הרוויחו למעלה מ-200 מיליון דולר במכירות. בסוף השבוע הראשון להוצאתו, הזמן הכולל שהשחקנים ברחבי העולם השקיעו ביריות זה על זה במשחק, היה שווה ערך לכ-6,000 שנים - בערך אותו משך זמן כמו כל ההיסטוריה האנושית הכתובה. ותוך כדי כך הם העלו למעלה משני מליון קבצים, והשלימו למעלה מ-20 מיליון משימות ביום. ולא הכל היה לחינם - משום שהם הרוויחו הון של 165 מיליארד באשראי, כדי לבזבז על תחמושת חדשה.

למרות כל המספרים הנ"ל, זה עדיין לא היה המשחק הפופולארי ביותר. הכבוד הזה ניתן ל- "Call of Duty - לוחמה מודרנית 2" שגרף רווח של 310 מיליון דולר ב-24 השעות הראשונות שלו.

השחקן הממוצע בולע 18 שעות של זרם אלימות, חשפנות חלקית, גופות, שפה ודם בכל שבוע

משחקי ה"הלו" הוגדרו כ"למבוגרים בלבד", ועם כל הפופולאריות של Call of Duty, גם הוא הוגדר למבוגרים בגלל הדם, התייחסות לסמים, אלימות אינטנסיבית, חשפנות חלקית ושפה גסה. וזה לא במנות קטנות – השחקן הממוצע בולע 18 שעות של זרם אלימות, חשפנות חלקית, גופות, שפה גסה ודם בכל שבוע.

איך משפיעים המשחקים האלה על האנשים שמשחקים בהם?

חלק אומרים שהם לא מזיקים, משום שמי שמשחק בהם יודע שהכל משחק. הם מצטטים מחקרים שמראים שקופים מבדילים בין ריב במשחק כשהם סתם מתקוטטים, לבין מלחמה אמיתית שבה הם קורעים זה את זה לגזרים. זוהי הוכחה לדעתם שעמוק בתודעה שלנו קיימת חומה ברורה בין מלחמה אמיתית לבין משחק. בנוסף, הם מצביעים על ירידה ברמות פשעי האלימות ברחבי ארה"ב למרות העלייה במשחקי המחשב האלימים.

אחרים אומרים שלאלימות אינטנסיבית יש השפעה מזיקה מאוד על הצעירים (ועל הלא-כל-כך-צעירים – גילם הממוצע של השחקנים הוא 32!). הם מצטטים מחקר שפורסם בביטאון הארגון הפסיכולוגי האמריקאי, שמראה שמשחק במשחקי מחשב אלימים מגביר חשיבה, גישה והתנהגות אלימה בקרב המשחקים.

מצווה מעניינת בתורה, עשויה לשפוך מעט אור על הנושא. התורה אומרת שאדם שהרג בשוגג, צריך לברוח לעיר מקלט. מצווה נוספת שחלה בימי המקדש, היא חובת העלייה לרגל לבית המקדש, כדי להיות קרובים לאלוקים במשך החגים. המעניין הוא שהתורה מצווה עלינו להציב בכל צומת שלטי דרכים, שיכוונו את הרוצח בשוגג אל עיר המקלט הקרובה ביותר, אבל לא מצווה עלינו להציב שלטים שיעזרו לעולי הרגל למצוא את דרכם למקדש! למה אנחנו עוזרים לרוצחים אבל לא לעולי הרגל?

למה אנחנו עוזרים לרוצחים אבל לא לעולי הרגל?

חז"ל מסבירים שכל אינטראקציה מותירה בנו רושם. עצם השיחה עם מישהו שזה עתה רצח אדם, עלולה לפגום ברגישותנו. ה' לא רצה שנבוא במגע עם רוצחים, ולכן הוא ציווה עלינו בתורה להציב שלטים שיעזרו להם למצוא את הדרך.

אבל אינטראקציה עם אדם שעולה לרגל לירושלים יכול להשפיע על האנשים לטובה. לכן אנחנו לא מציבים שלטים, ומעודדים אותם להיכנס לשיחה עם האנשים שלאורך הדרך.

אם שתי דקות של שיחה והכוונה של מישהו יכולות להשפיע על הנשמה שלנו, אז על אחת כמה וכמה מעשים לאורך תקופה מתמשכת יכולים להשפיע.

חז"ל משבחים בפרקי אבות את אמו של ר' יהושע, ומייחסים לה חלק מגדולתו. כבר מהיותו תינוק בעריסה, היא הייתה מעמידה אותו ליד בית המדרש, כדי שרק מילים של קדושה תיכנסנה לאוזניו. מנגד, ילדים שגדלים תוך שמיעת קללות ממבוגרים וממשחקי מחשב, מתחילים לקלל בגיל הרבה יותר צעיר, כפי שמעיד מחקר חדש של מסצ'וסטס-קולג'.

נראה שהיהדות רומזת שלמשחקי וידיאו יש השפעה מזיקה על הנפש שלנו, והמדע כפי הנראה מסכים. כן, עדיין יש לנו משיכה משמעותית אליהם, ואנחנו מבזבזים עליהם סכומי עתק וזמן רב.

למה? ומה זה מעיד עלינו?

הצטרפו לדיון בתגובות למטה ושתפו אותנו במחשבותיכם, ניסיונכם האישי ורגשותיכם בנושא חשוב זה.