שאלה

לאחת מחברותיי הקרובות, נקרא לה שרה, יש אמא קשה במיוחד שגרה איתה. אמא שלה נצלנית ופוגענית - במילים ולפעמים אף במעשים (כמו השלכת אביזרי מטבח). אמה של שרה נמצאת כעת בשנות ה-80 לחייה וסובלת ממחלות שונות. מאז ומתמיד שרה משתפת פעולה עם הרופאים ומסדרת הכל עבור אמה. היא מבשלת, היא מכבסת, היא לוקחת את אמה לרופא, מחליפה עבורה את המצעים וכו'. אבל אמא שלה לפעמים קוראת לאוכל שלה "מזון לכלבים", היא מאשימה את שרה במותו של אביה ואומרת שהלוואי שהיא לא הייתה יולדת אותה בכלל. היא מספרת לאנשים דברים מזעזעים על בתה, ושרה שומעת כיצד היא מספרת עליה דברים שליליים בטלפון.

בן זוגה של שרה חולה, והרבה פעמים אמא שלה נועצת מבטים בבעלה ולועגת לו. זהו מצב נוראי. ההתעללות התחילה מאז ששרה הייתה צעירה, והיא תמיד התפללה שהמצב בינה לבין אמהּ יסתדר.

התחננתי אל שרה שתבקש מאמא שלה לצאת מביתה, אבל אמא שלה פשוט דורשת כסף כדי לעבור, ומסרבת ללכת. קשה לה מאוד להתמודד עם כל זה באופן יומיומי, אבל היא רוצה לעשות את הדבר הנכון, ולהמשיך לטפל באמהּ. רציתי לשאול: האם על פי היהדות שרה צריכה להמשיך בדרך זו?

תשובה

ראשית, לחברתך שרה יש מזל שבתוך כל הניסיונות והסבל בהם היא נתונה, יש לה חברה נאמנה כמוך שדואגת לה וחושבת עליה בכל ליבה.

אולם למרות כל זאת, חשוב לציין שהשאלה שהוצגה כאן אינה שאלה שנוסחה על ידי שרה, אלא שאלה שהגיעה ממך, חברה מסורה אמנם אבל שבכל אופן מייצגת רק צד אחר. פעמים רבות אנחנו מניחים בטעות, שהדרך בה אנו תופשים מצב נתון משקפת ותואמת את מציאותו של הזולת, ומשליכים את רגשותינו והבנתנו על המציאות של האדם האחר. פעמים רבות שאלות ה'למה', 'איך' ו'מי' שמכוונות את החלטותיהם של בני האדם בחייהם, מורכבות מאוד ואינן ניתנות לבידוד או לתיאור על ידי המתבונן מן הצד.

את שואלת מה אומרת היהדות לגבי כיבוד הורים. התשובה היא שאנחנו מצווים לכבד את הורינו בכל מה שקשור לסיפוק צרכיהם, כלומר, מזון, מחסה ואמצעים להגיע למקום שאליו הם צריכים להגיע. אם יש להם משאבים, אנחנו רשאים להשתמש בהם לפני שנשתמש בשלנו. אם איננו מסוגלים למלא את דרישותיהם באופן אישי, כמו במקרה שאנחנו גרים במקום מרוחק וכדומה, אנחנו יכולים להטיל את האחריות על אחרים, והעיקר שצרכיהם הבסיסיים ימולאו.

אם ההורים מתעללים או שמערכת היחסים מזיקה, הילדים אינם חייבים להשלים עם הכאב והסבל

עם זאת, חייבים לציין שגם למשתנים פסיכולוגיים ורגשיים יש משקל בשאלה. אם ההורים מתעללים או שמערכת היחסים מזיקה, הילדים אינם חייבים להשלים עם הכאב והסבל. הם יכולים לדאוג לרווחת הוריהם מרחוק או באמצעות אחרים. איננו מצווים להכפיף את עצמנו לענישה מיותרת, ומנקודת מבט תורנית הדבר אינו רצוי או מומלץ.

התלמוד מביא לדוגמא את אחד מגדולי החכמים שאמו הייתה פגועה בנפשה. הוא מתאר כיצד היא התעללה בו, אפילו בפרהסיא. באחד המקרים, הרב מסר שיעור בפני חכמים, והיא נכנסה לשיעור וביזתה אותו מול כולם. הרב לא נרתע ולא הגיב - ברור שהוא לא לקח את זה באופן אישי – אלא חיכה עד שהיא תסיים וליווה אותה באהבה ובעדינות החוצה.

ברור שישנם אנשים שמסוגלים להתעלות מעל לרגשותיהם ולמעורבותם האישית. הם מסוגלים לשלוט בפגיעה ובכאב על ידי אימוץ עמדת צופה מן הצד, במקום עמדה אישית. הם מסוגלים להסתכל מבחוץ, כאילו הם מרחפים מעל לאינטראקציה, מתוך סקרנות אובייקטיבית. עמדה זאת היא תוצר של הבנת המקום הלא בריא שממנו יוצא ההורה, ושממנו נובעת ההתנהגות החריגה. מודעות למצב הנפשי העגום שמהווה שורש לכל ההתנהגות הנוכחית, מאפשרת לחמלה ואמפתיה למלא את מקומם של כעס וריחוק.

יתרה על כן, את, כמתבוננת מהצד, משתמשת בלוגיקה שלך ובתפיסתך האישית כדי לשפוט מצב שמונע בבירור על ידי רגשות ופסיכולוגיה. מערכת היחסים בין ילדים להוריהם אינה תואמת ניתוח לוגי. המוח אינו יכול למדוד את עומקה ומורכבותה של מערכת יחסים הורה-ילד. ספרים רבים נכתבו בנושא, אבל המילה האחרונה היא, שהבנה מוחלטת ומלאה של מכלול מרכיבי הקשר בין הורים לצאצאיהם, עדיין נשגבת מאיתנו. אם נתבונן בתיעודים השונים ובמקרים הרבים בהם ילדים מוכים העדיפו לשוב אל ההורה הביולוגי המתעלל ולוותר על הגנתה של משפחת אומנה, ניווכח שוב בחיבור העמוק והבלתי מוסבר. יש הטוענים שאצל הילדים האלה (צעירים או בוגרים) קיים דחף עז 'לתקן' את המצב – להביא את ההורה המטפל, שמלכתחילה העביר לילד את המסר שהוא (היא) אינו ראוי לאהבה, לשנות את דעתו ולומר לו שהוא באמת מוערך. החיפוש הזה אחר אהבה והכרה נמשך לכל אורך החיים ואינו פוחת עם הזמן.

כהערת שוליים, מעניין לדעת שיועצי הנישואין מזהירים אותנו שוב ושוב לא לעשות את הטעות היסודית של תקיפת הורי בני זוגנו במהלך ויכוחים זוגיים. אפילו כשהביקורת צודקת לחלוטין, לא הוגן להכניס את ההורים לויכוחים. אפשר לומר שיש בכך מעין "מכה מתחת לחגורה", מקום בו בן הזוג הופך חסר הגנה, משום שמערכת היחסים הורה/ילד אינה מוגדרת בהיגיון, והאמת במצבים כאלה אינה רלוונטית. שורה תחתונה - ביקורת על ההורים, עובדתית ככל שתהיה, פוגעת עד היסוד.

המחשבה ליטוש את אמהּ, לא משנה כמה היא בלתי נסבלת, ובמיוחד בשנות השמונים לחייה, אינה באמת פתרון

ברור ומוכח מתיאורך שמערכת היחסים של חברתך עם אמהּ, אפילו במצבה המזיק והאומלל, היא בכל זאת מערכת ארוכת טווח. ברור לא פחות, למרות הדברים הנוראים בהן היא שתפה אותך, שהיא בכל זאת עושה את הבחירה שלה. סביר מאוד שהיא שוקלת את האפשרויות, ומחליטה שעבורה המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו. המחשבה ליטוש את אמהּ, ולא משנה כמה היא בלתי נסבלת, ובמיוחד בשנות השמונים לחייה, אינה באמת פתרון. אילו חברתך הייתה רוצה באמת ללכת במסלול הזה, היא הייתה עושה זאת כבר מזמן.

ניקח לדוגמא את מורן, אישה שאני מכירה, שאמא שלה "אף פעם לא הייתה שם בשבילה". ילדותה הייתה כואבת. אמה נלחמה בדיכאון, ומבחינתה מורן באמת לא הייתה חלק מחייה. מורן סבלה מחסך רגשי אקוטי במשך חלק ניכר מחייה. היא הרגישה "תלושה", בפרט בשנות ההתבגרות שלה, וחיפשה אחר משהו שימלא את החלל בחייה. מסעה הרוחני הוביל אותה לחיים תורניים שהעניקו לה עוגן ותחושת מטרה ומשמעות בהתמודדות עם מצבים שהיו קשים מאוד.

אמה של מורן חלתה, ולמרות כל רגשות האכזבה מהעבר שהציפו אותה ויכלו להשתלט על מעשיה, היא בחרה בדרך הנעלה. היא הרחיבה את הבית שלה עבור אמה, וטיפלה בה בזמנים קשים מאוד. מפעם לפעם, כשרוחה הייתה נופלת, היא הייתה מוצאת עידוד בעזרת רשת התמיכה שלה - חברותיה שתמיד היו שם כדי לעודד אותה. בשנים שלאחר מותה של אמהּ, מורן החשיבה את ההחלטה לטפל באמה, למרות מגוון הקשיים שהיו כרוכים בכך, בתור הרגעים בהם היא הכי מתגאה בחייה.

עצתי לך, תהיה לדווח לשרה שמבחינת התורה היא לא חייבת יותר מלדאוג לכך שצרכיה של אמה ימולאו; עדיף באופן אישי, אבל במקרים שבהם המחיר הרגשי גבוה מדי, אפשר לדאוג שהם יסופקו דרך צד שלישי.

מעל ומעבר לכך, הייתי מעודדת אותך לתת לחברתך כל תמיכה שביכולתך, כדי למלא את מה שהיא רואה בתור אחריותה. אין כל תועלת, למרות שכוונותייך בהחלט טובות, לדחוף אותה לכיוון אליו היא ככל הנראה מסרבת לפנות. הכירי בכך, והביני שיש מילים רבות לומר והערכה רבה לשדר למי שבוחר לשלם מחיר כה כבד עבור ערך כיבוד ההורים.

תהיי בטוחה שבסופו של דבר (אחרי הכל אמא שלה כבר די זקנה), התנהגותה המופתית ומלאת ההקרבה תלווה אותה במשך כל חייה, ותהווה, בצדק, מקור לגאווה רבה. היא תשיג את הצל"ש על התנהגות מרוממת, למרות הנסיבות הקשות והסיכויים הנמוכים – ולא רבים הם האנשים שיכולים להתגאות בכך באמת.