רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

האם נוכל אי פעם להתנתק?

ג׳ באדר ה׳תשע״ב ג׳ באדר ה׳תשע״ב 26/02/2012 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

אין כניסה לטלפונים ניידים, אסמסים או פייסבוק – האזור הנקי מתקשורת מלאכותית של המשפחה שלנו.

קרן מחקר ידועה הפתיעה את העולם במחקר מרעיש בנושא הרגלי שימוש באמצעי תקשורת אצל ילדים מערביים. על פי הממצאים, ילד ממוצע בגילאי 8-18 מבלה למעלה משבע וחצי שעות יומיות בשימוש באמצעי תקשורת אלקטרוניים. סה"כ 53 שעות בשבוע שבהן הוא גולש באינטרנט, מסמס, צופה בטלוויזיה, משוחח בטלפון, משחק משחקי מחשב או (סביר יותר) לוקח חלק ביותר מאחת מהפעילויות הנ"ל בו זמנית.

מדובר בזמן רב יותר משעות העבודה השבועיות של רוב המבוגרים. למעשה, חוץ משינה ולימודים, הילדים באופן כללי, כל הזמן מחוברים למכשירים אלקטרוניים.

בתור אם לארבעה ילדים, המחקר זעזע אותי. נכון, חשבתי, הילדים שלי לא מתקרבים להתעסקות יומית של שבע וחצי שעות בגאדג'טים אלקטרוניים, אבל הם עדיין קטנים - הגדול שלי רק בן שמונה - ואולי עם הזמן הם יתאימו את עצמם למציאות החיים המודרנית הזאת.

יתכן שזוהי המציאות העכשווית, אולם לדעתי זוהי מציאות אומללה למדי. אנשים כמהים לחוויות 'אמיתיות', ואנחנו משתוקקים גם לקשר עם בני אדם אחרים.

שימוש כבד באמצעי תקשור חברתיים, עלול לעורר באדם תחושות בידוד חברתי ודיכאון

מחקרים אחרים הוכיחו ששימוש כבד באמצעי תקשור חברתיים, עלול לעורר באדם תחושות בידוד חברתי ודיכאון. רבים מאיתנו יזדהו עם דבריה של ד"ר פטרישה גרינפילד: "בני האדם בנויים לתקשורת פנים אל פנים. מציאותו של אדם נוסף מעוררת בן-רגע רגשות אנושיים חשובים כמו אמפתיה. יתכן שאנו מצמצמים רגשות מעין אלה כשאנחנו מחנכים ומפתחים בני אדם תוך המעטת התקשורת פנים אל פנים והגברת התקשורת האלקטרונית".

בעוד שד"ר גרינפילד (כמו רבים מאיתנו) מודה שלפיתוחים המודרניים כמו האינטרנט קיימים שימושים נהדרים ושיתרונותיהם אינם פחותים מחסרונותיהם, נראה שדבריה מתארים מאפיין בסיסי בתקשורת החברתית של ימינו. בעולמנו המהיר, אנחנו יכולים לעשות וללמוד כל כך הרבה, אבל לעתים קרובות היכולות החדשות המדהימות הללו אינן תורמות כלל לאושר או למימוש העצמי שלנו, ותחושת מחסור עלולה ללוות אותנו. כפי הנראה, למרות כל החיבורים המהירים, הצורך הבסיסי במערכת יחסים עם משהו מוחשי ומציאותי לא מתמלא.

חשבתי שסגנון החיים שבעלי ואני בחרנו מגן על ילדינו מפני צריכת יתר תקשורתית. אחרי הכל, אנחנו מגדלים את ילדינו בבית בלי טלוויזיה. אני מחנכת את ילדיי לכבד ערכים כמו כנות, יושר, מונוגמיה וצניעות, ובואו נודה על האמת, כל המעלות האלה נעדרות מתוכניות טלוויזיה רבות.

הסיבה השנייה שבגללה אנחנו לא רואים טלוויזיה היא שזה בזבוז זמן. אם משעמם לילדים, אני מעדיפה שהם ישחקו עם חברים או עם אחד מאחיהם, יבנו משהו, יעשו איזה פרויקט יפה או ילמדו משהו חדש – במקום להתנתק מול הטלוויזיה.

על סמך כל זה הרגשתי בטוחה: לא נראה היה לי שהילדים שלי יצפו יותר מדי בטלוויזיה בזמן הקרוב. אולם הטלוויזיה היא רק חלק קטן מהתזונה התקשורתית של הילד הממוצע. למעשה, באותו היום בו קראתי על תוצאות המחקר, שני הילדים הגדולים שלי חזרו מבית הספר עם פתקים מהמורים שמכוונים אותנו לאתר בו הם יכולים לשחק משחקי מחשב נחמדים, שיעזרו להם לחזור על רשימות המילים שהם לומדים בשיעורי הכתיב שלהם באותו שבוע. בפעם הראשונה מזה שנים, הילדים שלי אמרו שהם לא רוצים שאני אבחן אותם בעל פה, במקום זה, הם הסבירו, הם יעשו את זה על המחשב.

ההתפתחות הזאת ציערה אותי. תמיד נהניתי לבחון אותם על החומר בכתיב, וכשהסתכלתי כיצד הם משחקים משחקי איות על המחשב (כשאחיהם הקטנים יותר עומדים סביבם ומסתכלים כמובן), חשבתי יותר ויותר על המחקר ההוא. האם זוהי תחילתו של התהליך? האם ילדיי יתחילו להתרחק ממני, ומאינטראקציה אנושית אמיתית, לעולם של גרייה אלקטרונית?

האם ילדיי יתחילו להתרחק ממני, ומאינטראקציה אנושית אמיתית, לעולם של גרייה אלקטרונית?

המחקר מצביע גם על טרנד מעניין חדש: רוב הילדים עוסקים במספר מטלות בבת אחת. לא חשבתי על זה הרבה עד לשלב מאוחר יותר באותו שבוע, כשיצאתי עם כמה חברות טובות לכוס קפה. נפגשנו בבית קפה, בחרנו שולחן והתיישבנו, ואז שתי החברות שלי הושיטו בבת אחת את ידיהן אל התיקים שלהן, שלפו ניידים והניחו אותם על השולחן. פטפטנו מעט, ואז, תוך כדי שיחה, אחת מהן הביטה על המכשיר, קראה את המסרון והקלידה תשובה במהירות. הסתכלתי עליה, לא מאמינה, אבל היא פשוט המשיכה בשיחה כאילו כלום לא קרה.

כמה דקות אחר כך, גם החברה השנייה הגיבה להודעת טקסט, ובזמן שהיא כתבה, הראשונה ניצלה את ההזדמנות לשלוח עוד הודעה מהנייד. זה נהיה מגוחך. "למה אתן מסמסות?" שאלתי אותן, אולי קצת יותר מדי בחדות. שתי החברות שלי הסתכלו עליי, מופתעות מהטון. אחת הסבירה שהיא עוזרת לחברה שעוברת משבר. מה רע בזה? השנייה הסבירה שבעלה צריך את חוות דעתה כדי לארגן משהו חברתי; לקח לה רק דקה לענות לו.

הבטתי בחברותיי, מוכת אלם. נכון, אין כל רע לעזור לחברה או לענות לשאלות של בן הזוג, אבל עדיין הרגשתי שהשיחה שלנו לא ממוקדת, שהיא לא "אמיתית" כמו שהיא הייתה אמורה להיות.

למחרת היה יום ששי. אירועי השבוע עדיין טרדו את מנוחתי. כמו תמיד, ימי ששי עמוסים מאוד עם כל ההכנות לשבת. כשהילדים חזרו מבית הספר, אני עסקתי בהכנת סעודות השבת. שאלתי אותם איך היו ההכתבות שלהם. אחרי הכל, זאת הייתה הפעם הראשונה שהם התכוננו להכתבות בעזרת משחקי אינטרנט, ואני הסתקרנתי מה היו התוצאות?

שני הגדולים שלי הרכינו את ראשיהם. הם בדרך כלל מצליחים מצוין בהכתבות, אבל השבוע היה גרוע: ארבע טעויות, שלוש טעויות. רחוק מאוד מהרמה הרגילה שלהם.

הבטתי בהם, ואז בשולחן השבת המקסים שכבר היה ערוך, פתאום הדאגה שרדפה אותי כל השבוע התחילה להיעלם. במשך יום שלם אף אחד בבית שלנו לא ישתמש בשום מכשיר אלקטרוני: לא טלפון ולא רדיו, מחשב או טאבלט. היום הזה יהיה 100% נקי מהסחות דעת. אם נפנה אל מישהו, זה יהיה חייב להיות באופן ישיר. אם נשחק משחק כלשהו, זה יהיה חייב להיות משהו שממש נוגעים בו.

ואז הבנתי שלשבת יש כוח לשפוך מאורה גם על יתר השבוע. "יודעים מה?" שאלתי את הילדים. "הקץ לתרגול כתיב במחשב, מהיום אנחנו עושים את זה כמו פעם." הם הנהנו והלכו להתכונן לשבת, התחום המובנה והנקי מתקשורת מלאכותית, של המשפחה שלנו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן