עליזה היקרה,

איפה נמצאת הנשמה שלך עכשיו, חברתי? האם ניתנה לך הזדמנות להסביר מדוע עשית זאת?

16 שנים חלפו מאז שגילו את גופתך המרוסקת על משטח הבטון הקר, מתחת לבנין שהיה פשוט יותר מדי גבוה, אך מעולם לא שכחתי אותך. זיכרונך צף במחשבתי בזמנים בלתי צפויים – כשאני רואה עוד חיוך לא רצוני מבזיק על פניו המלאכיות של התינוק שלי; כשאני עומדת בחוץ, נרטבת כולי משבר ענן מפתיע, ועוקבת אחר נתזי הגשם הסוערים. אני חושבת עליך באותם רגעים רגילים ותוהה על הרגעים שאולי היית זוכה לחוות, אלמלא קטעת את פתיל חייך בטרם עת.

אני יודעת שאת רוב השנה האחרונה לחייך בילית במוסד סגור להפרעות חמורות, ואני יודעת איזה ניסיון נורא זה היה. ריח של שתן מילא את חדרי המדרגות, והמקום היחיד שיכול לכנות 'שלך' היה מיטה עם מעקה גבוה, מזרון דק וקשה ומצעים דהויים ובלויים שהמילים "בית חולים" מודפסות עליהם בדוגמא חוזרת, כך שלעולם לא תוכלי לשכוח איפה את נמצאת, אפילו כשאת ישנה. אותותיו הברורים של השיגעון נראו בכל מקום. הם נחקקו בתוך מעמקיהן החשוכים של עיניים צעירות ומלאות נשמה שראו יותר מדי, והתפצפצו כל הזמן בלהבות אש העצב, שלעולם לא ייכבו. אני יודעת זאת היטב, עליזה. הייתי שם איתך.

לפי מיטב ידיעתי, הייתי החברה היחידה שלך בשנה האחרונה לחייך. כמעט שלא היה לך קשר עם בני אדם אחרים חוץ ממני ומאבא שלך (למרבה העצב, את כמהת לאם, אבל היא סילקה אותך מחייך זמן מה קודם לכן). כעסתי עליך במשך זמן רב אחרי שנטלת את חייך, למעשה הרבה פעמים ממש רתחתי. המון זמן חלף עד שהזעם נחלש מספיק כדי שהעצב שהיה מונח ביסודו יוכל לטפס חזרה אל לבי. חשבתי שאני מבינה אותך טוב יותר מאחרים. אמנם לא היו לנו אותם סימפטומים, אבל חולי הנפש המתמשך והייאוש לא היו זרים לי.

התיידדתי איתך בניסיון לצאת מהסחרור האפל של פחד, חרדה וייאוש

מחשבותיי היו סחרור אפל של פחד, חרדה וייאוש בלתי פוסקים, ואני התחברתי אליך מתוך ניסיון קלוש לצאת מאחורי מסך האש של הכאב שלי, ולגעת במישהו מלבד עצמי. הייתי בדיכאון קשה, ובקושי יצאתי ממיטתי במשך חלק ניכר מהשנה, בה היינו יחד במחלקת הנפש הקודרת לבני נוער.

רצית להיות יפה, עליזה. היית אז בת 19, ולמרות ששהית במחלקה סגורה, היה לך חשוב להיראות יפה. אבל האם באמת חשבת שאת נראית יפה אחרי התקפים מתמשכים של הרעבה עצמית? בעיני נראית כמו מוזלמן ממחנות הריכוז. היית כל כך כחושה ושברירית, שלפעמים פחדתי אפילו להסתכל עליך. עצמות הצוואר שלך הזדקרו בכזאת חדות, שהייתי צריכה להסתכל שוב כדי לשכנע את עצמי שאני לא מסתכלת באמת על שלד. הפנים שלך היו יכולות להיות יפות. אבל תווי הפנים שלך בלטו באופן בלתי טבעי וסימנים מפחידים החליפו את מקומן של לחייך. אני זוכרת אותך חגה מול מראה גדולה בביתו של אביך, לשם הלכנו בגיחותינו הקצרות לעולם שבחוץ. את בחנת את עצמך בקפידה מכל זווית, ומיששת בדאגה כל טיפת שומן בה ניתן היה להבחין רק מבעד למראות המעוותות שבעיניך הפנימיות.

"אני חייבת להרזות עוד", היית מסכמת תמיד בסופו של דבר בנחישות עוצמתית, בעודך מנסה להסתיר את החרדה הגואה שהייתה זוחלת אל קולך.

"אבל את כבר כל כך רזה!" הייתי מוחה בחולשה. "את הבנאדם הכי רזה שאני מכירה. איך את יכולה לחשוב שאת צריכה להרזות עוד יותר?"

את הבנאדם הכי רזה שאני מכירה. איך את יכולה לחשוב שאת צריכה להרזות עוד יותר?

"תסתכלי על זה", היית אומרת ברוגז, וצובטת בחרדה ברורה עוד חתיכת גוף דמיונית. "אני חייבת להיפטר מזה".

הייתי צעירה וחולה, ובהחלט לא היה לי כל ידע בתחום הפרעות האכילה, אולם הבנתי מספיק כדי לדעת שהשיחות האלה חסרות טעם - כאילו שדיברנו בשפות שונות. הייתי משתתקת, ומייחלת שיהיו לי מילות קסם אותן אוכל לומר כדי לגרש ממך את הכל. אבל לא היו לי קסמים - ואילו היו, הייתי משתמשת בהם גם בשבילי.

בולמיה. חולי מבלבל ומייסר. במיוחד כפי שהוא נראה בשנות ה-20 החשוכות של חיי. מעגל הזלילות וההרעבות השתולל בפראות, וגופך הכחוש ונפשך המעורערת התמודדו מול רוחותיו ההרסניות שהכו בהם שוב ושוב, כמו עץ רך בלב הסערה.

זלילת הסופגניות

בחופשה קצרצרה אחת, אמרת לאבא שלך שאנחנו יוצאות לקניות. חזרת כשדמותך השברירית כורעת תחת מעמסן של מספר שקיות קניה גדולות. הוצאת מהן קופסא אחר קופסא של סופגניות. הן היו עגולות ובעלות מראה שובה לב, כדורי בצק מטוגנים מלאים בריבה, ומבריקים משמן.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה סופגניות יחד מחוץ למאפייה או לסופרמרקט. השקיות היו מלאות גם בסוגים אחרים של ג'אנק פוד. כשכל הסופגניות היו בחוץ, התחלת לדחוס אותן לפיך - אחת אחרי השנייה. לא נראה שמשנה לך מה את אוכלת, רק שאת אוכלת. היה נראה כאילו את ממהרת, כאילו את במרוץ נגד הזמן, מנסה לעכל מה שיותר מהאוכל לפני שהשכל שלך יצליח לקלוט את חוסר השפיות שבמעשייך.

בסוף, הבחנת כפי הנראה בנוכחותי מבעד לערפל המטורף של אבקת סוכר המפוזרת בחוסר אכפתיות. "רוצה כמה סופגניות, שני?" שאלת, בפרץ פתאומי של נימוס. "יש לי המון".

התפארת שאת יכולה לגרום לעצמך להקיא מתי שבא לך

נראית לי מטורפת לגמרי כשדחפת את כל האוכל לתוך פיך. משהו בתמונה הזאת הפחיד אותי מאוד, ובכל זאת, ה'חגיגה' שלך התאימה לי במידה מסוימת. אמנם לא הייתה לי הפרעת אכילה, אבל הייתי בעלת נטיות חזקות לפגוע בעצמי, כך שהפעילות הזאת בהחלט נכנסה לקטגוריה המתאימה לי. חוץ מזה, לא היה לי משהו אחר לעשות. החלטתי לנסות את זה, והצטרפתי למלחמתך בבצק המטוגן.

לא, לא פיתחתי בולמיה מההתנסות הזאת, אבל היא בהחלט גרמה לי לכאבי בטן נוראיים, שאת עוצמתם אזכור לאורך ימים. אבל לך היה פתרון לזה. הסברת לי ברוגע, כמו פרופסור ששולט היטב בחומר הלימודים, שזהו חלק צפוי מההתנסות ושיש דרכים להתמודד בו - או להקיא או להשתמש בחומרים משלשלים. התפארת שאת יכולה לגרום לעצמך להקיא מתי שבא לך. ולי נראה שאני שומעת דמעות בקולך הרגוע. בחרתי במשלשלים. ואולי מתוך רגש שותפות, כך עשית גם את. זאת הייתה התנסות שלעולם לא אשכח, ושעליה נשבעתי שלעולם לא אחזור.

מחילה

עליזה, לקח לי שנים, אבל בסוף סלחתי לך. הבנתי שסבלת נוראות. אולי חשבת באותו זמן שאין לך אפשרות אחרת, וברור שהיית בדיכאון עמוק. אני לא שופטת ולא יכולה לשפוט, אבל אני בהחלט לא מסכימה עם מה שעשית. אני חוששת שעדיין הייתה לך מידה מסוימת של בחירה. יש אלוקים שמנהל את העולם הזה, והוא עוזר לאלה שפונים אליו בכנות.

אחרי שהרגת את עצמך, יצאתי למלחמה במחלת הנפש הקשה שלי במשך הרבה שנים ארוכות. צעדתי על הדרך שהובילה אותך ליטול את חייך וכמעט הצטרפתי אליך באותו מקום מסתורי שבו בני אדם אינם מתקדמים עוד. אני חייבת ללמוד לסלוח גם לעצמי על זה, כפי שעברתי תהליך כדי לסלוח לך, משום שאני מאמינה בכל לבי שגם לך וגם לי לא הייתה זכות לנסות ליטול את חיינו.

בסופו של דבר למדתי להילחם בנטיות ההרסניות של עצמי בעזרת דמעות, תפילות וכוח רצון אמיתי. ניהלתי מלחמה מתמשכת בטריטוריה הפרטית שלי, מלחמה של חושך נגד אור, של רע נגד טוב. נאבקתי באותם כוחות באישיותי שאיימו להרוס אותי מבפנים בנחישות ממוקדת ואכזרית. לפעמים זה היה נראה כמו מלחמתו של דוד בגולית, כשהחושך נהיה כל כך עוצמתי וניסיונותיי הנואשים לעמוד נגדו ולהחלים נראו בלתי אפשריים, חלשים וקלושים. ואז הבנתי שיש אלוקים. כשחוויתי שטף של רפואה ומזור, שלא היו מציאותי יותר מניצחונו של דוד על הענק החמוש, בעזרת המקלע שלו ואבנים קטנות, הבנתי שחשתי ביד האלוקים, ולא יכולתי אלא להודות לו. קיבלתי בברכה את מלאכיו בדמות אנוש, שבדרך מסתורית ידעו להופיע שוב ושוב כדי לעזור לי ולהנחות אותי במסעי על האדמה חרוכת המלחמה של נפש חולה.

למרות שאולי הבנתי מדוע נטלת את חייך טוב יותר מאנשים רבים אחרים, אני רוצה שתדעי שאני חושבת שזאת הייתה טעות טראגית. אולי לא היו לך אפשרויות רבות לצמוח באותו חור של אומללות בו חיינו אז שתינו. אבל למה לא חיכית? אני מאמינה בכל לבי שבסופו של דבר היית מוצאת פתח, מקום שממנו היית יכולה להתחיל להילחם את דרכך אל מחוץ לאפלה הפנימית שלך, מקום שאליו רחמי הא-ל היו יכולים להיכנס.

אני עדיין תוהה איפה את. איפה נמצאת נשמתך? אני רוצה שתדעי, חברתי האהובה, שאני מקווה שטוב לך, שנמחל לך. ואני מקווה שנשמתך רוחצת באורו הרך של אלוקים לנצח נצחים.
 

* * *

הערת שוליים מאת הודי ניומן, עובדת סוציאלית מוסמכת

לצערנו תופעת הבולימיה היא הפרעת אכילה נפוצה למדי, שמשפיעה על 4-7 אחוזים מכלל הנשים, ובדרך כלל פוגעת בבנות העשרה. המחלה מאופיינת באפיזודות חוזרות של אכילה פרועה ואחריהם התנהגויות מפצות כמו הקאה, שלשול, תרגילי התעמלות מופרזים או הרעבה עצמית.

הפרעות אכילה כגון בולימיה ואנורקסיה קשורות פעמים רבות לדיכאון, חרדה, הפרעות פוסט-טראומטיות ו/או התעללות והתמכרות. במקרה הזה, עליזה ודאי סבלה מדיכאון ומהתמודדות קשה עם הפרעת אכילה. מאוד הטריד אותי מה שנראה כחוסר טיפול – להוציא מספר תרופות פסיכיאטריות. גישת טיפול אחראית להפרעות אכילה קשות אמורה לשלב טיפול במספר גישות, שבדרך כלל כוללות רופא, פסיכיאטר, מרפא אישי, תזונאי, תרפיה קבוצתית וייעוץ משפחתי.

למרות שהפרעות אכילה נחשבות פעמים רבות לסוג הקטלני ביותר של מחלת נפש, בדרך כלל החולים נפטרים בשל סיבוכים רפואיים שנובעים מההפרעה ולא מהתאבדות. חלק מהסיבוכים הרפואיים הללו הם הפרעות בקצב הלב, קרעים בושט, חוסר איזון מלחים, בעיות עיכול ובעיות דנטאליות. למרבה המזל, יש זמן מהופעתם של התסמינים עד למצב בו הם מסכנים את החיים, שבמהלכו ניתן ליישם טיפול יעיל.

אם את/ה או מישהו/י שאתה מכיר סובל/ת מבעיה זאת, אנא פנו לעזרה במהירות.