צלצול הטלפון קטע את אחר הצהריים השקט שלי. על הקו הייתה המנהלת של בנותיי. היא אמרה שהכול בסדר ושאין צורך לדאוג, אבל אם יש לי כמה רגעים, האם אוכל בבקשה לקפוץ לבית הספר ולשוחח איתה על אחת מבנותיי. סיכמנו שמחר בבוקר יתאים לשתינו.

למרות שהיא הרגיעה אותי שהכול בסדר, הפגישה בכל זאת הלחיצה אותי. במקום כלשהו חששתי שההעברה של בתי רוחמה למבנה החדש, כתלמידה חדשה בחטיבת הביניים, לא עברה חלק – כמו שחששנו. דאגתנו לא הייתה מבוססת רק על השינוי, אלא גם על העובדה שאחותה הגדולה, בעלת הצרכים המיוחדים, לומדת באותו בניין.

למחרת בבוקר, המזכירה הזמינה אותי לחדרה של המנהלת. נכנסתי לתוכו באיטיות, כשאני תוהה ביני לביני במה העניין, וסגרתי אחרי את הדלת. המנהלת חייכה בחמימות ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. סירבתי בנימוס הייתי לחוצה להתחיל כבר.

"גברת אייזנבך, הזמנתי אותך כדי לדבר על רוחמה. חשבתי שיהיה זה נכון לשתף אותך באופן אישי ולא בטלפון. ראשית, אני רוצה שתדעי שב"ה שולמית מתקדמת יפה השנה, הסייעת שלה מקסימה ואנחנו גאים בהישגיה. ציפיתי לכניסתה של רוחמה לחטיבה מתוך חשש מה. דאגתי אם היא תרגיש נוח עם העובדה שגם אחותה בעלת הצרכים המיוחדים נמצאת כאן. הייתי בטוחה שגם היא חוששת מזה, ועשיתי כל מה שבכוחי כדי שלרוחמה יהיה את המרחב האישי שלה.

"שמתי לב כמה פעמים ששולמית מציצה לכיתה שלה, אבל שוחחנו עם הסייעת שלה ווידאנו שהאחיות תהיינה יחד רק בזמן הפסקת הצהריים. רוחמה צריכה למצוא את מקומה בבית הספר שלנו, והיא צריכה לראות בעצמה ישות נפרדת מאחותה.

"למעשה, הסיבה שבגללה הזמנתי אותך לשיחה אינה קשורה לכך. אני חושבת שלרוחמה יש תכונות אופי מקסימות, ושהיא עומדת ומצליחה יפה בפני עצמה בשנה זאת. בשבוע שעבר המורה שלנו לחיבור וספרות, ביקשה מהילדות לכתוב חיבור. כל בת הייתה צריכה לבחור ציטטה מתוך רשימה, ולכתוב סיפור קצר כיצד היא שייכת לחייה. וכשהמורה בדקה את הדף של רוחמה, היא החליטה שכדאי לשתף אותי. הוא היה כל כך נוגע ללב שהוא גרם לי לדמוע. רציתי שגם את תקראי אותו."

היא הושיטה לי את הדף ואני התחלתי לקרוא:
 

"הדבר היחיד ממנו עלינו לפחד הוא הפחד עצמו"

כשאני חושבת על הדברים החשובים ביותר שאנחנו לומדים בחיים, אני שמה לב שהם נמצאים ממש מול עינינו. יש לי אחות בעלת צרכים מיוחדים שמלמדת אותי כל כך הרבה. למדתי על אנשים אחרים, רק מתוך התבוננות כיצד הם מתנהגים בסביבתה. אני חושבת שאנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים – רק בגלל שהם לא מכירים אותו. אילו אנשים היו משקיעים את הזמן להכיר את אחותי, הם היו מגלים שהיא אדם חם וידידותי.

להרבה אנשים בעלי צרכים מיוחדים יש גם בעיות התנהגות, או שהם לא יודעים איך להתנהג ליד אנשים אחרים. חלק יכולים להתגבר על זה וחלק לא. לאחותי יש צרכים מיוחדים, והמשפחה שלי עושה כמיטב יכולתה כדי לטפל בה ולעזור לה ללמוד כיצד להתנהג ליד אחרים. הם אומרים, "לא משנה כמה חשבון או מדעים אנחנו יודעים – מה שהופך אותנו לבני-אדם זה הכישורים החברתיים שלנו." אני ישנה בחדר אחד עם אחותי, והרבה פעמים, כשהאור מכובה, אנחנו משוחחות. אני שואלת אותה על החברות בבית הספר. היא אוהבת לדבר עליהן. כשהיא מספרת לי על משהו שקרה בבית הספר, אני מנסה ללמד אותה מה לומר בתגובה. יש לה כוונות טובות, אבל חסרות לה המילים הנכונות.

לפני מספר שבועות הלכתי לחברה בשבת אחר הצהריים. גם בנות אחרות היו שם. וכשהגיע הזמן ללכת, הזמנתי את אחת הבנות לביתי, כדי לשחק משחק לוח חדש שרק קיבלנו. היא הביטה בי ואמרה, "אני לא יכולה".

שאלתי אותה למה. היא אמרה, "אני לא רוצה בגלל אחותך".

רציתי לבכות. הדמעות התחילו להיקוות בעיני ולמלא אותן. בלעתי את הרוק כדי שהן לא יגלשו על לחיי. לא ידעתי מה לומר. האם אני צריכה לומר לה, "אל תדאגי, זה בסדר? היא לא תנשוך? היא חלק מהמשפחה שלי ואני אוהבת אותה?" לא יכולתי לומר כלום. לא יכולתי לספר לה כלום. חזרתי הביתה לבד.

כשחזרתי הביתה, נכנסתי ישר לחדר. לא רציתי לספר לאבא ולאמא שלי, בגלל שלא רציתי לצער גם אותם. חשבתי על מה שהיא אמרה. זאת לא אשמתי. כן, לפעמים, הרבה פעמים, קשה ללכת איתה לבית הספר, לישון איתה באותו חדר ולהשתתף איתה כל מה שיש לי. אבל אני אוהבת אותה.

הלוואי שהייתי יכולה פשוט להרגיש שאם ככה אלוקים עשה את זה, אז זה בטוח דבר טוב

היא חמה וידידותית, ובאמת איכפת לה ממני. היא דואגת לי כשאני חולה, ומנסה לעזור לי בשיעורי הבית. היא אפילו מתחלקת איתי בכל מה שיש לה. היא פוגשת אותי בבית הספר אחרי הפסקת הצהריים, כדי לעזור לי לסחוב את הדברים שלי למעלה, משום שהיא יודעת שהספרים שלי מאוד כבדים לי. ההסעה שלה לוקחת אותה הביתה לפני שאני מגיעה באוטובוס. כל יום, אחותי הולכת לתחנת האוטובוס, כדי לסחוב בשבילי את הילקוט הביתה.

אני חושבת שאם לילדה הזאת תהיה הזדמנות להכיר את אחותי, היא תחבב אותה. היא בודאי לא רוצה לבוא אלינו מפני שהיא לא מכירה אותה בכלל, ולכן היא מפחדת. אבל שווה לנסות. אנשים שמקדישים זמן כדי להכיר את אחותי המיוחדת, אוהבים אותה.

עדיין לא מצאתי את המילים הנכונות לענות לאנשים, כשהם אומרים דברים כאלה. הלוואי שהייתי יכולה להיות חזקה ושלא יהיה לי אכפת. הלוואי שהייתי יכולה פשוט להרגיש שאם ככה אלוקים עשה את זה, אז זה בטוח דבר טוב. אבל אני מרגישה רע. אני רוצה שהחברות שלי יבינו שזה בסדר להיות שונה. כן, אולי המשפחה שלי קצת שונה משלכן, אבל היא בסדר. אנחנו אנשים רגילים שמנסים לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש לנו. ההורים שלי ירגישו נורא אם הם ידעו שלפעמים בנות לא מגיעות אלינו משום שהן מפחדות. הלוואי שהייתי יכולה למצוא דרך ללמד אותן לא לפחד.
 

הן מפחדות מהלא ידוע.

חשתי בדמעה בודדת זולגת על הלחי וניסיתי לנגב אותה במהירות לפני שהמנהלת תבחין.

"גברת אייזנבך", היא אמרה. "אני חושבת שהדף הזה הוא מסר עבורי. אני חושבת שהגיע הזמן לדבר עם הבנות, זמן לעורר אותן ולתת להן קצת ידע בסיסי על הבדלים בין בני אדם. לכל אחד מאיתנו יש מעלות ולכל אחד מאיתנו יש גם חסרונות. כיהודים, עלינו לקבל זה את זה בשמחה. ולמרות שאנחנו שונים לפעמים, אנחנו תמיד צריכים לשאוף לקבל אחד את השני בלי תנאים.

"יש ילדים שמקבלים את זה בצורה טבעית יותר מאחרים, אבל אולי מוטל עלינו לעדן ולחנך את תלמידנו. דחיפה טובה יכולה תמיד להועיל לתכונות האופי הבסיסיות שלנו, ואולי זה יכול להיות הפרויקט הבא של בית הספר. אני יכולה להודות לשתי בנותייך על הזכות הזאת."

הודיתי לה על הדיווח שגרם לי לכל כך הרבה נחת, ועל שהיא גילתה הבנה שבתי מדברת מתוך הלב. נראה לי שהדף הזה היה כמעט לחישה להזכיר לנו שאלוקים לא רוצה שרק נטפל זה בזה, אלא שגם יהיה לנו אכפת זה מזה. יצאתי מחדרה גאה ושמחה בלבי על שתי בנותיי.

*מובא מתוך Hidden Gems הוצאת ארטסקרול.