מכרה שלי, שכותבת בעיתון נשים חילוני פה בארץ, התקשרה לשאול אם אהיה מוכנה לשוחח על הנושא הלוהט של היום.

"אני רוצה לשמוע איך את מרגישה שמשלחים אותך לחלקו האחורי של האוטובוס, שהופכים אותך לבלתי נראית, שרבנים שולטים בחייך. אני רוצה לשמוע את הקול האמיתי שלך."

"יהיה בסדר אם 'הקול האמיתי' שלי יגיד משהו אחר?" שאלתי אותה במייל.

אני לא בטוחה שהיא שמה לב לאירוניה בתשובתה כשהיא ענתה: "אנחנו לא רוצים סיסמאות. אנחנו רוצים את האמת!"

אז מהי האמת? אני יודעת שאני אמורה להרגיש קרבן לדיכוי, זלזול, וביזוי, ואולי אפילו אומללה הנתונה למנהיגות פטריאכלית, ומגורשת לירכתי האוטובוס על ידי פנאטים לובשי שחורים, עבותי זקנים וטרופי מבט. אבל מה אם אני לא? בתור אישה חרדית 'עם תעודה', המתגוררת בלב שכונה חרדית ומבלה חלק ניכר מהשבוע בהוראת מחשבת ישראל למאות סטודנטים ישראלים חילוניים, אני מרגישה הרבה פעמים קצת סכיזופרנית – כאילו שרגליי עומדות בשני עולמות.

איש אינו יכול לראות את מערכת הערכים של הזולת מבעד למשקפיים שלו עצמו

וכמו כל מי שנע בין שתי תרבויות שונות, גיליתי שמה שרואים מכאן, אי אפשר לראות משם. איש אינו יכול לראות את מערכת הערכים של הזולת מבעד למשקפיים שלו עצמו.

לכן לא הופתעתי מהנחת היסוד שלה שכך אני אמורה לראות את המצב – מנקודת מבטה, זה ההיגיון הצרוף. אבל אני עדיין מתלבטת אם היה בסדר בעיניה אילו 'הקול האמיתי' שלי לא היה רואה את האישה החרדית, אלא את הנשיות בכללה, כ"מגורשת לחלקו האחורי של האוטובוס"?

גברים ונשים תופסים לעתים בצורה שונה את הדינמיקה הגברית/נשית. נשים, כך נראה, מעדיפות שמערכת היחסים הגופנית תשקף ותבטא עומק נוסף בקשר רגשי או נפשי. אנחנו אוהבות גם מחויבות זוגית, ועדיף מוקדם ממאוחר. אולי לא כולם ישמחו לשמוע, אבל לנשים נשמע כאילו הגבר הבלתי מתחייב אומר, למרות הצהרות האהבה שלו, "אני רוצה להשאיר את הדלת האחורית פתוחה רק למקרה שתעבור כאן מישהי שתעשה אותי יותר מאושר ממך".

הגברים, לעומת זאת, נוטים יותר ליהנות מחיבור גופני נטו שאינו מלווה בשום מערכת יחסים רגשית שהיא (או כפי שאמרה אחת התלמידות שלי, תעזבי מערכת יחסים, לפחות שהוא ידע איך קוראים לי!).

ביטוי לדבר נוכל למצוא על פי תורת הסוד היהודית, שמניחה שהעולם הגשמי מקביל לעולם הרוחני - האברים הזכריים הם חיצוניים, והנשיים פנימיים. האישה פשוטו כמשמעו מכילה בתוכה את ההתנסות, בעוד שלגבר יש יכולת להחצין לגמרי את ההתנסות, ולהותיר את ה"אני" שלו מחוץ לתמונה.

אז מה עושות הנשים עם התשוקה הטורדנית הזאת לבלעדיות, מחויבות ומערכת יחסים עמוקה, בעולם שבו כל זה נראה במקרה הטוב כמוזר ונאיבי ובמקרה הגרוע כסימן לדיכוי מיני? התשובה היא שהן קוברות אותה עמוק בתוכן ויוצאות לפלס את דרכן בעולם של גברים. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא שיחשבו עליה שהיא "תקועה".

ההלכה רואה בפרספקטיבה הנשית למערכת היחסים את הגישה האידיאלית, ועורכת תוכנית שתקרב את הגברים לפרספקטיבה הזאת

מעניין לראות כיצד המציאות הזאת באה לידי ביטוי ביהדות. בדינמיקה מרתקת, ההלכה רואה בפרספקטיבה הנשית למערכת היחסים את הגישה האידיאלית, ועורכת תוכנית שתקרב את הגברים לפרספקטיבה הזאת. שמירת העיניים מלמדת את הגבר על בלעדיות במערכת יחסים. הכתובה מלמדת אותו לקחת אחריות ולהתחייב. המחזוריות של קרבה/ריחוק בטהרת המשפחה עוזרת לבני הזוג לפתח קשר נפשי, וכן לספק מסגרת שתשמר את הקסם וההתרגשות בנישואין. מה שהיא אולי יודעת באופן טבעי, הוא רוכש דרך משמעת.

לאפשרות שניתנת לפרספקטיבה הנשית להשפיע על החברה קיימות השלכות רבות. קייט בוליק דנה בכך במאמר שנכתב במגזין אטלנטיק: "בחברות שבהן הגברים עולים במספרם במידה ניכרת על הנשים", היא כותבת, "הנשים זוכות ליחס מכבד ולהערכה, ומשתמשות בכוחן הזוגי החזק כדי ליצור קשרים אוהבים ונאמנים עם בני זוגן ומגדלות משפחות. שיעורי הבגידות והגירושים נמוכים."

בעוד שבוליק תולה את יכולת ההשפעה הנשית בדמוגרפיה, יש דרכים נוספות לגרום לכך שהחברה תצמח בכיוון של פנימיות ואהבה, הכיוון אליו נמשך באופן מסורתי קולה של האישה.

אחת הדרכים היא לעמוד בגבורה מול מה שקורה לכולנו, כשאנחנו מזלזלים בהשלכות של אובדן המוסריות המינית. המחיר גבוה מאוד – לנו, למערכות היחסים שלנו ולחברה בכללה. נאמנות לקול הנשי לא קלה בעולם ששולל אותו, או גרוע יותר, לועג לו בתור דבר שאינו בר השגה. אבל ההלכה עוזרת, ולפעמים גם מבנים חברתיים.

כדי לתת לעמדה הזאת לבוא לידי ביטוי דרושות מחויבות ומשמעת. גברים שיקבלו אותה עליהם לא יוכלו ללכת לכל מקום, לא יוכלו לעשות כל דבר (וגם לא לשמוע כל דבר). ברור לעין כל שהגברים החרדיים, על מעיליהם הארוכים, נוטים להתלבש בצורה צנועה אפילו יותר מהנשים החרדיות, מה שאולי מחזק את הנחת היסוד לגבי הפרספקטיבה הנשית על אינטימיות.

האם ישיבת נשים בחלקו האחורי של האוטובוס היא אמצעי ההגנה הטוב ביותר לגישה הזאת? זו סוגיה הנתונה בהחלט לדיון. אבל הדיון הער הזה נערך בתוככי החברה שמחויבת למערכת ערכים מסוימת – ושבה אנשים לא מעוניינים להידחק יחד עם בני המין השני בנסיעת אוטובוס.

בהחלט לא ראוי להטיף מוסר לנשים שבוחרות לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס, אבל לא מדובר כאן בנשים מדוכאות שמחכות לרוזה פארקס שתשחרר אותן מהמנהיגות השוביניסטית הפטריאכלית. מדובר בגברים ונשים שנמצאים באותו צוות – ונאבקים לשמור על חיבור עם האני הגבוה שלהם.

*מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט