עם סבתא בכנסייה

אוויר הלילה היה חמים, רענן ונושא את ריחו המיוחד של דשא שנקצר – ריחו של ליל דצמבר ביוהנסבורג, דרום-אפריקה. בילינו את הערב בכרסום חטיפים, שתיית פונץ' חם ופתיחת מתנות עטופות בפאר, שנמצאו מתחת לעץ חג המולד המנצנץ. למרות שלא נתתי או קיבלתי מתנה, הצטרפתי לאווירת החג של הערב, והרגשתי שכולם מקבלים אותי בברכה, חוץ מסבתה של חברתי אמנדה.

היא הייתה סקוטית קשישה וקפדנית, בעלת שיער אפור ומסודר בדקדקנות וגו זקוף כסרגל, שבילתה את הערב תוך התעלמות ממבטיי. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה, וחשתי שהתנהגותה הקשוחה מאיימת עליי.

כילדה רגישה שתמיד התאמצה לרצות אחרים, בדלנותה הביכה אותי ואף פגעה בי מעט, אבל האווירה הקלילה שמסביבנו, הסיחה את דעתי במהירות. הייתי בת 13 ואמנדה הייתה החברה הכי טובה שלי – סקוטית, קתולית ומאוד חכמה. היא הייתה אצלנו המון פעמים, ואני אצלה, אבל זה היה חג המולד הראשון שלי. להורים שלי לא היה אכפת. לא נראה לי שהם חשבו על זה לעומק. הם היו אנשים חמים, פתוחים וליברלים, שאהבו את כל החברים שלי, יהודים או לא.

ואני שמחתי שמשפחתה של חברתי קיבלה אותי כמו אחת מכולם, ונהניתי מהחוויה החדשה.

המכוניות חנו ברחוב. יצאנו יחד מהבית, שרות מזמורי כריסמס ששמעתי פעמים רבות ברדיו. כשנסענו, הבטתי בחלונות המוארים והקורצים, שנצנצו באורות זעירים. נסענו בשיירה של שלוש מכוניות, עמוסות באמנדה, ההורים שלה, אחיה הקטן, מבחר של דודות ובני-דודים וכמובן, סבתא של אמנדה.

הגענו למבנה אבן מרשים. זאת הייתה הכנסייה שלהם, מודרנית ומאופקת. החבורה הקולנית שלנו השתתקה ברגע שנכנסנו מבעד לדלתות הכפולות והמגולפות, והתחלנו לשוחח בלחישות מהוסות מתוך כבוד לקדושת המקום ויראת הרגע. היו שם שורות של מושבי עץ אלון מכובדים וחלונות מקושתים בחן, שבתוכם נגלו שמי הלילה, שנצצו ברסס כמעט בלתי נראה של כוכבים.

הייתי כל כך רחוקה מהמסורת שלי, שלא הרגשתי שלא מתאים שאני, ילדה יהודייה, אשב בכנסייה בליל חג המולד

סידורי פרחים אלגנטיים קישטו את קצהו של כל ספסל, עליהם גולשים מעליו. חשתי מהופנטת מכל היופי שסביבי.

לא הרגשתי שלא מתאים שאני, ילדה יהודייה, אשב בכנסייה קתולית בליל חג המולד. הייתי כל כך רחוקה מהמסורת שלי ומעמי. ספרי המזמורים הועברו מיד ליד, וכשהקולות נסקו, חשתי שאני נסחפת ונרגעת. לא ניסיתי לעקוב אחר הטקס, אלא הסתפקתי בהתבוננות.

לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, פסקה הנעימה ההרמונית, וכל הקהל ירד על ברכיו, כאילו שגל עבר בכנסייה המלאה.

אף אחד לא הכין אותי לזה. זאת הייתה טלטלה; רגע של בחירה שלא צפיתי שתפריע להרהוריי. משהו זע בתוכי. אחזתי בספר התפילה שלי, והבטתי סביבי כמחפשת חבל הצלה בים. מה אני אמורה לעשות עכשיו? התמלאתי חוסר ודאות; תחושה לא נעימה שטפה אותי. בטח כולם מסתכלים עליי, השיבולת היחידה בשדה קצור, שממשיכה לעמוד בין הראשים הכפופים.

האם עליי לכרוע מתוך כבוד? מה בעצם אני עושה פה? העברתי מבט הססני משמאל לימין, והבחנתי בסבתה של אמנדה. הקשישה הרצינית במחרוזת הפנינים וחליפתה הכחולה והמרשימה, עם לחייה המפודרות ופיה הקפוץ. היא הייתה איתנו כל הערב, נהנית באיפוק מהחגיגות עם משפחתה, אולם מתעלמת בקרירות מניסיונותיי לרצות ומרצוני להתקבל. הרגשתי שהיא הבינה מההתחלה שאני לא שייכת לשם.

היא הישירה אליי מבט ונענעה את אצבעה מצד לצד

כעת, היא הביטה בי ישירות בפעם הראשונה, כשקמט עמוק חרוץ בפניה החמורות, היא נענעה את האצבע המורה שלה מצד לצד. יציבתה הקשוחה משדרת מורת רוח, ומזהירה אותי לא להצטרף לקהל המתפלל על ברכיו. קראתי נזיפה במחווה שלה, ולרגע חשתי בושה נוראית שאני עומדת שם בתוך כל הגויים האלה, לבדי. לא בושה שאני שונה, אלא מבוכה שהגעתי לשם בכלל, למקום הזר על מנהגיו המוזרים.

הייתי יהודייה - את זה לפחות ידעתי. גם סבתה של אמדה ידעה שאני יהודיה, וזה הציב אותי מן העבר השני. בעיניי, כמשו לפתע סידורי הפרחים היפים, הקישוטים הצעקניים נראו זולים והמוניים, ואני הרגשתי כמו סינדרלה שעומדת בסחבותיה אחרי שהשעון צלצל חצות, כשכלום לא נותר מלבד טעמה של אשליה.

אמנדה לא שמה לב לכל זה, אבל סבתה של אמנדה ואני חלקנו רגע קט של הבנה – לא כחברות, לא כאויבות. אולי כיהודייה וגויה. האם היא כעסה שיהודייה מפריעה להם בלילה הקדוש ביותר או שהיה זה משהו אחר? אולי היה לה זרע הבנה שאני אבודה בשדות זרים; שזה לא מקום שאוכל לקרוא לו בית. אולי היא הרגישה שאני בבורותי, לא אמורה לכבד את אלוהיהם.

באותו רגע היא הייתה מגדלור של אמת בתוך ערפל המבוכה שעטף אותי. לא כרעתי וזאת הייתה הפעם האחרונה בחיי שנכנסתי לכנסייה.

לא משנה מה היה המניע שלה, אין לי ספק שלסבתה של אמנדה מגיע קרדיט, על שהצילה יהודייה שתעתה בשדה רחוק כל כך. אני אסירת תודה שגיליתי את הכיוון השגוי שלי כבר בגיל מוקדם כל כך. א-לוהים משגיח על כל אחד ואחד מאיתנו, ויש לו שליחים רבים.

לאחת מהם קראו סבתא של אמנדה.