לא שמעתי על הטבח בנורבגיה עד ליום ראשון שעבר בלילה. ביום ששי, כשזה קרה, הייתי עסוקה מדי בהכנות לשבת מכדי להציץ בחדשות באינטרנט. במוצאי שבת, אפילו לא הדלקתי את המחשב, ואין לי טלוויזיה. ביום ראשון בלילה, אחת הנשים שהשתתפו בשיעור בביתי הזכירה שטרוריסט מהימין הקיצוני יצא למסע ירי בנורבגיה ושהרבה אנשים נהרגו, אבל אחרי השיעור הייתי עייפה מדי להדליק את המחשב ולהסתכל על החדשות.

בסוף, ביום שני בלילה, נכנסתי לאינטרנט. קודם כל חיפשתי את ההתפתחויות האחרונות בתיק הרצח של לייבי קלצקי. קראתי את המכתב הפתוח שפרסמו הוריו של לייבי אחרי השבעה. קראתי גם מדגם מתוך אלפי הודעות התנחומים שמשפחת קלצקי קיבלה. אחת מהן משכה את עיני במיוחד, ואחר כך גם את ליבי. היא הגיעה מאישה ערבייה המתגוררת בקטאר. וכך היא כתבה:

    "תנחומים מעומק הלב להורים, ובמיוחד לאמו של לייבי. כאם לשני בנים, אני יודעת כמה ארוך-ארוך מסעה של אם, בהביאה את תינוקה לגיל תשע. לשאת את התינוק במשך תשעה חודשים, ללדת, להתמודד עם לילות נטולי שינה, מחלות, כאבים ומיחושים, הצעד הראשון, החיוך הראשון, הנפילה הראשונה, להתקדם משלב לשלב, לשמוח איתם, לבכות איתם, לדאוג איתם, להביע את רגשותיך בכל רגע של היום. אלו הם רגעים יקרים החקוקים בליבנו לנצח. ואז פתאום, באכזריות נוראה, בנך נחטף ממך, ובתוך שנייה חייך נהרסים מכל וכל. אני מתפללת שאלוקים יעזור לך למצוא כוח פנימי להתמודד עם האסון העצום, למען בנותיך, בעלך וכל אלה שצריכים אותך בחייהם. בכיתי על בנך, ואני בוכה על ליבך שחלק ממנו תמיד יחסר.

    בחיבה רבה ועמוקה,

    כרמן עלי מקטאר."

רק אז חיפשתי בגוגל את הטבח בנורבגיה. קראתי על הפיצוץ באוסלו ועל מסע הירי באי אוטויה, שבו נערך מחנה קיץ לצעירים ממפלגת הפועלים. קראתי ש-92 איש נהרגו, רובם נערים. קראתי שהטרוריסט השתייך לימין הקיצוני ששונא מוסלמים (וכפי הנראה גם הרבה אנשים אחרים). נדתי בראשי, רטנתי, "ממש נורא!" והלכתי לישון.

בכיתי על מותו של ילד יהודי, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת על מותם של עשרות ילדים נורבגיים?

אולם הבוקר, כשערכתי חשבון נפש (בחינת הטעויות וההצלחות של יום האתמול), הבנתי שמשהו מאוד לקוי בתגובה שלי לאסון הנורבגי. במשך שבועיים, מאז מותו של לייבי קלצקי, בכיתי על מותו של ילד יהודי, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת על מותם של עשרות ילדים נורבגיים?

הבנתי בצמרמורת שככה בוודאי מגיבים אנשים בכל העולם, בכל פעם שמתרחש אצלנו פיגוע. כשאנחנו בוכים וקוברים את מתינו, הם נדים בראשם, מצקצקים בלשונם ועוברים לכותרת הבאה. מה לא בסדר איתם? מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר איתנו?

הבנתי שהאסון הנורבגי לא "חיסל" אותי, משום שאני לא מזדהה עם עשרות האמהות שקוברות את ילדיהם השבוע. אחרי הכל, מה משותף לי ולנשים הבלונדיניות, תכולות העיניים ובעלות תווי הפנים הנורבגיים, שנמצאות בקצה השני של הקשת הדתית והפוליטית?

ואז נזכרתי במכתב ששלחה האישה מקטאר למשפחת קלצקי. איך היא, אישה ערבייה, יכלה להזדהות עם אישה יהודייה חסידית מברוקלין? היא כתבה: "כאם לשני בנים, אני יודעת כמה ארוך-ארוך מסעה של אם, בהביאה את תינוקה לגיל תשע". היא פירטה את החוויות המשותפות לשתיהן: את ההיריון והלידה, את הלילות נטולי השינה, את המחלות... היא נכנסה לנעלים של איטה קלצקי, ובכתה יחד איתה.

הבה נתאחד שוב – אנחנו היהודים – במסר לאותם הורים כאובים: אנחנו בוכים על ילדיכם – ועליכם

גם אני אמא, כמו איטה קלצקי, כמו כרמן עלי הערבייה, כמו המון נשים נורבגיות בלונדיניות שלעולם לא יוכלו לראות עוד את ילדיהם ההרוגים. כמו שלמדתי מאחותי המוסלמית, ישבתי והתחלתי לחשוב על כל מה שמשותף לנו: ההתרגשות עם החיוך הראשון של התינוק, הדאגה כשהחום של התינוק עולה בפעם הראשונה, הלחץ ביום הלימודים הראשון. וכך ישבתי עד שהתייפחתי על הילדים ההרוגים בנורבגיה.

במובן מסוים, ההורים האלה נמצאים במצב גרוע יותר מאשר הוריו של לייבי קלצקי. סביב משפחת קלצקי עומדת קהילה שלמה שמרוכזת בכאב אבדנה. בנורבגיה יש כל כך הרבה הרוגים, שכל ילד לא זוכה ליותר מתמונה ופסקה קצרה בחדשות. אלפי אבלים נאספו בבית משפחת קלצקי בכל יום מימות השבעה. בנורבגיה, אלפים בוכים במרכז אוסלו, אבל כמה מהם עושים את דרכם לביתן של משפחות הקרבנות? ביהדות יש לנו שבעה ימי אבלות שבהם מצווה לנחם את האבלים. מה עושים ההורים הנורבגיים יום אחרי שהם קוברים את ילדיהם? איזו מסגרת עומדת לצידם, כדי להקל על תהליך האבלות שלהם?

במכתב הפתוח, הוריו של לייבי פנו "לכל בני הא-ל מסביב לעולם, שנשאו את בננו היקר לייבי בתפילותיהם ובמחשבותיהם. אנו מתפללים שאיש מכם לא יצטרך לעבור מה שאנחנו עברנו. אבל אם אי פעם ייפול עליכם אסון, השם ישמור, אנחנו מאחלים לכם קהילה וציבור תומכים כמו שיש לנו. אנחנו מרגישים שדרך לייבי הפכנו להיות משפחה אחת עם כולכם".

לפני כשבוע, קרה אסון להמוני הורים נורבגיים, ורק מעטים מהם התברכו "בקהילה וציבור תומכים כמו שלנו". הבה נתאחד שוב – אנחנו היהודים – במסר לאותם הורים כאובים: אנחנו בוכים על ילדיכם – ועליכם.