המשפחה שלי טוענת שמי שהצליח ליישב ולהבין את שנות הנעורים שלו בפעם הראשונה שהוא עבר אותן, לא צריך להמשיך ולחוות את חרדות הנעורים כל חייו. יהיה מה שיהיה, לפני כעשר שנים, החיים השליכו עליי קבוצת נערות, שלא היה להן היכן לגור מסיבה זאת או אחרת.

לפי מספר ארגוני העזר לבני נוער חסרי-בית ניתן להבין שהתופעה רחוקה מלהיות נדירה, ובעוד שבדירת הסטודיו שלי לא היה מספיק מקום לארח כמויות של בני נוער, בכל אופן הקדשתי לנושא מחשבה רצינית, ואז, כשהאידיאליזם האפיל על כושר השיפוט הלוגי שלי, סחבתי מזרונים והזמנתי כמה בנות שפנו אליי לעזרה בשעת משבר, לעבור ולגור אתי.

אל תשאלו איך הייתה ההרגשה להיות מוקפת בחרדת נעורים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. וזאת בהחלט הייתה חרדה – משום שרוב הנערות האלה היו שבריריות להדהים.

כמה טעויות תוכלו למצוא בתמונה?

בדור שסובל מדימוי עצמי נמוך, אנשים עומדים חצי שעה מול מראות ענק ומחפשים חסרונות במראה שלהם. וזה בדיוק מה שעשו הבנות - האף שלי ארוך מדי, רחב מדי, קצר מדי, עקום מדי; אני שוקלת יותר מדי; אני חיוורת מדי; השער שלי בצבע הלא נכון... האם ראיתם פעם נערה בפעולה מול המראה? כאילו שהיא עסוקה במשחק "כמה טעויות תוכלו למצוא בתמונה?"

הניסיון הזה, לכל הפחות, נחסך ממני, משום שבכל מקרה לא היה לי סיכוי להסתכל על עצמי במראה. יותר מדי בנות התגודדו מול המראות, נטועות שם עד שיצליחו למצוא את המגרעת הבאה בחזותן. אמנם שמעתי מפיהן על חלק מהחסרונות שלי (בנות-עשרה עלולות להיות כנות עד להכאיב), אבל רוב הימים האלה היו מסכת מיגעת ומתמשכת של תלונות על הפגמים הרציניים שבגופיהן.

רחצת בוקר

לפעמים ההלכה היהודית נלחמת במוסכמות. היא אמנם מדברת על פעולות חיצוניות, אולם גורמת לשינוי פנימי משמעותי. גיליתי שההלכות היהודיות הן צורה ייחודית של תרפיה, כזאת שמשפיעה על הצמיחה הרגשית העמוקה. לדוגמא, על פי התלמוד (שבת נ ע"ב), אנחנו לומדים שאחרי שנוטלים ידיים בבוקר, צריכים לשטוף את הפנים מתוך כבוד לאלוקים. התורה אומרת "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'), ולכן, כשאנחנו שוטפים את הפנים, זה כאילו שאנחנו מנקים כביכול פסל בדמות ה'.

ההלכה הזאת נשמעת מגוחכת בפשטותה, ואפילו דבר שמיותר לומר, ובכל זאת, נאמר לנו ששטיפת הפנים בבוקר היא רוטינה שאין לדלג עליה. בתחילת כל יום, אנחנו מסתכלים על עצמנו במראה ואומרים: "הפנים שלי, עם השיניים העקומות והקמט בין הגבות, נבראו על ידי אלוקים בצלמו. זוהי אנדרטה קטנה של אלוקות.

פסלוני סברובסקי נוצצים ובוהקים, משום שהם נוצרו מקריסטל איכותי על ידי אמנים מוכשרים. כל אדם נברא על ידי אמן האמנים, כל אחד עם הטבעה מקורית של דמות הא-ל. בדיוק כפי שנתייחס בכבוד לפסלון סברובסקי מקסים, כך עלינו להתייחס גם לגופנו. אנחנו צריכים לנקות אותו היטב ולהעריכו היטב, משום שהערך שלו הרבה יותר גבוה מכל פסלון מגולף.

הישר מ'ווג'

טוב יהיה לכל בני הנוער לגדול עם הפזמון, "אלוקים ברא את הפנים המקסימים שלכם". לרוע המזל, רובנו לא נחשפנו לרעיון הזה, ובמקומו, אנחנו מקבלים דמויות של מודלים מעוצבים בפוטושופ, ומזדעזעים כשהפנים הטבעיות שלנו לא מתאימות להם (ר' המאמר אידיאל היופי – רזון או חולי?). רובנו מסיקים שאנחנו מעוותים, אם אנחנו לא נראים כאילו יצאנו מבין עמודיו הנוצצים של 'ווג'.

כך מספקת לנו היהדות מוצא מתוך הסבך: לא משנה בני כמה אתם – בין אם בני 15 שבוחנים פצעון בגרות, או בני 80 שמקוננים על הקמטים – אל תסתכלו על עצמכם בצורה עקומה. כבדו את הפנים שלכם, ושטפו אותם בכל בוקר.

רוב בנות העשרה "שלי" עזבו, נישאו והקימו בתים משלהן. יש לי גישה מלאה למראות בביתי. ואחרי שנים רבות כל כך שלא ראיתי את חסרונותיי, הם בולטים עכשיו במיוחד. ובכל זאת, חסרונות או לא, אני רוחצת את הפנים מדי בוקר. רוטינה זאת ממקדת אותי שוב ושוב, בראשיתו של כל יום חדש. אין מקום ללכלוך היונים על האנדרטה, אין מקום לשום ביקורת עצמית שתקרע את הדימוי העצמי שלי, משום שאני, בדיוק כמו הנערות שלי, בדיוק כמו כל נער ונערה, עוצבתי על ידי אלוקים.

אני פוגשת בעיני במראה ומשיבה חיוך רחב לעוד יצירה אלוקית, פסל שמימי.