רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

"ככל שהפער בינינו מצטמצם...": מכתב מרגש מאב לבניו שבגרו

ד׳ באלול ה׳תשפ״א ד׳ באלול ה׳תשפ״א 12/08/2021 | מאת הרב יעקב סלומון

ככל שאני מתבגר, מערכת היחסים שלי עם הילדים משתנה

ילדיי היקרים,

אחת ההנאות הגדולות ביותר שלי, היא לעקוב אחריכם כשאתם גדלים. אבל אני שואל את עצמי, מה אתם מרגישים כשאתם עוקבים אחריי, כשאני גדל?

כמו שאתם יודעים, אני מבקר את סבתא בבית האבות בכל יום, ויש לי הזדמנות נפלאה להפנים את התמונה. הקשישים מבלים את רוב יומם בדשדוש אל הלובי המואר וממנו, מנווטים את ההליכונים שלהם בין הכיסאות הגדולים, הרכים וגבוהי המסעד, והאנשים הקטנים, השבריריים וכפופי הגב שיושבים עליהם.

אני רואה את מר וייס. הוא כנראה בן 82, ונראה שהוא זקוק לפחות עזרה מאשר האחרים. חוץ מאשר בחדר האוכל, שם הוא לובש את הסינר החד פעמי שלו. אני נד לו לשלום, והוא שולח אליי חיוך נבוך. הוא לא בדיוק מתבייש, אבל חולשתו גם אינה מעוררת גאווה או ביטחון עצמי.

לפעמים אני מתבונן במר וייס במשך זמן ארוך... יותר מדי ארוך... וחושב:

"ממה הוא התפרנס?"

"האם יש לו משפחה? איפה הם?"

"מה היה משמח אותו?"

"האם הוא היה צוחק הרבה עם ילדיו?"

"האם הוא חושב על המוות?"

ואז המחשבות שלי מתחילות לתעות – בעיקר למחוזות בהם איננו רוצים להכיר.

"האם גם אני אהיה כאן באחד הימים?"

"האם אחוש בדידות?"

"האם הראש שלי יעבוד טוב?"

"האם אזדקק לעזרה עם הסינר שלי?"

ואני חושב על מה שהעתיד הרחוק יכול להביא. אני חושב גם על איך היה העבר, ומהי משמעותו האמיתית של ההווה. הדברים כבר לא אותו דבר.

כשאתם הייתם קטנים, ודאי ראיתם בי אדם מושלם וחסר דופי. ככה זה אצל ילדים. ככה הם צריכים להיות. הדמות האידיאלית שציירתם בדמיונכם, גרמה לכם לחוש מוגנים ובטוחים. היא נתנה לכם אמביציה ואפשרה לכם לחלום, וזה דבר שלא צריך להשתנות לעולם.

בהדרגה גיליתם, שהורים הם לא א-לוהים

אבל בהדרגה גיליתם, שהורים הם לא א-לוהים, ובכל זאת הם יוצרים, הם אוהבים בלי תנאים, הם מובילים והם נותנים – אבל הם בני אדם, ויש להם חששות וחסרונות. ההבנות האלה עלולות להפחיד אתכם, אבל הן גם יכולות לקרב בינינו.

עם התפתחותכם אל הבגרות, מגרש המשחקים הצטמצם. אנחנו באמת דומים בהתמודדויות שלנו ובצורה בה אנחנו מתגברים ומקבלים. האתגרים שעומדים מולכם בהורות, נישואין, כסף, רוחניות ופוליטיקה, הם אותם האתגרים בהם נתקלתי בעבר או שעימם אני מתמודד כיום. החששות שלכם לגבי בריאות, פוטנציאל, ביצועים וחוסר ביטחון, הם כפי הנראה חששות עליהם חשבתי, מהם דאגתי ועמם התמודדתי. כך שאני מבין אתכם הרבה יותר טוב ממה שנראה לכם, ואולי, גם אתם יכולים להבין אותי יותר טוב. כל זה חדש למערכת היחסים שלנו.

לא כל כך מזמן, בימי ההתבגרות שלכם (שכמעט הוציאה אותנו מהדעת), חשבתם שאני מנותק, חְנון חסר תקווה וקצת אינפנטילי. חיכיתם שאני "אגדל, אקלוט ואלמד במה באמת מדובר". זה לא היה קל, לשני הצדדים – אבל עברנו את התקופה.

ובמידה כלשהי, אתם דווקא די צדקתם. ככל שאמא ואני מזדקנים (אם בני 50 נחשבים לזקנים), אנחנו באמת ממשיכים ללמוד יותר ויותר מה הם החיים. אנחנו עורכים מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, ומבלים יותר זמן עם המשפחה וזו עם זה. אנחנו צוחקים יותר מתמיד, אולם גם לוקחים את החיים יותר ברצינות... והקשר שלנו עם א-לוהים עמוק יותר ומשמעותי יותר מאי פעם.

בכל פעם שאנחנו מתבדחים על "להזדקן", נראה שאתם חשים לא בנוח, וזה טבעי. כשאנחנו שוכחים לרגע משהו פשוט – כמו יום הולדת, ציטוט מוצלח של נכד, או מי ראש העיר הנוכחי (קשה להחזיק ראש בימינו אלה) – אתם מתכווצים קלות. ההכחשה ניתנת למישוש. קשה לקבל את זה. אף אחד לא רוצה להתעסק עם תהליך ההזדקנות – לא של עצמו ולא של הוריו.

אני גאה בעצמאות שלכם, וכמהַ שעדיין תזדקקו לי

אני מתבונן בכם היום, עם המשפחות שלכם, ונהנה לראות כמה חכמים, סבלניים ומבינים אתם ביחסכם לבני זוגכם ולילדיכם (איך זה קרה?). לפעמים, אני מנסה לקחת לעצמי בשקט את הקרדיט על הצלחותיכם והישגיכם, אבל אני יודע שבמידה רבה, עליתם על חלק מההישגים והציפיות שלי מכם.

אני כל כך רוצה להיות מועיל ואפילו נחוץ, אבל מגלה בדרך כלל שאתם יכולים להסתדר עם רוב הדברים לבד. זה יוצר בי תערובת מוזרה של גאווה וכישלון. אני גאה בעצמאות שלכם, וכמהַ שעדיין תזדקקו לי. וזה לא קל כמו שזה נראה – ככה אני רואה זאת היום.

עם זאת, אני באמת מבין שהשנים הטובות ביותר של הקשר בינינו עדיין לפנינו. הדברים יהיו שונים. אין זה עוד מתפקידי לבדוק כיצד אתם מגיעים להחלטות בחיים, לנסות להקנות לכם אחריות או לנתב אתכם לכיוון הנכון. הגעתם לשלב חדש בחיים – וגם אני.

ועדיין, לא קל לשבור את כוחו של ההרגל. חלק ממני עדיין מתייחס אליכם לא בתור בני אדם, אלא בתור "הילדים שלי", וחלק מכם עדיין מתייחס אליי כלא יותר מ"אבא שלכם".

ככל שהשנים חולפות, אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על תכלית ומטרות החיים, ועל המורשת שהייתי רוצה להשאיר אחריי. אני מקווה שביכולתי להמשיך להשפיע עליכם לטובה ולהעניק לכם. למרות שאני מעריך אתכם יותר בכל יום מחדש.

אני מודע היטב לכך שאני יכול להפוך למטיף כשאני מנסה להדריך אתכם, ולהפוך קצר רוח כשאתם מתעקשים ללמוד מהטעויות של עצמכם. אני עלול להפוך למתחסד בשאיפתי שתחיו חיים פחות חומרניים - אבל נסו להבין אותי. הכוונות שלי באמת טובות, אני פשוט משתדל קצת יותר מדי.

מקווה שאתם רואים את המסר שאני מנסה להעביר במכתב זה, כביטוי לאהבה הגואה שיש בי כלפי כל אחד ואחד מכם.

ו... רק עוד דבר אחד. ככל שהפער בינינו מצטמצם, אני מבין שעכשיו יש לכם הרבה ניסיון ותובנות להציע לי - אשמח לקבל. אל תחששו או תהססו לבוא אליי עם תובנה או עצה טובה שאוכל להכניס לחיי. הדרך הפכה לדו-סטרית ואני עדיין לומד – כמו שאתם יודעים.

תודה על ההקשבה.

יש לי הרגשה שהכיף האמיתי רק מתחיל.

באהבה,

אבא.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן