רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

ירושתה של אמא

י״ח בשבט ה׳תשע״א י״ח בשבט ה׳תשע״א 23/01/2011 | מאת ייטה הלברשטאם

לא פירשתי נכון את הקשר שלי עם אמא, והפסדתי את המתנה הגדולה ביותר שלה.

במשך חלק ניכר מימי הנעורים והבגרות שלי, התייחסתי בדרך כלל לאמא שלי בתור לא רלוונטית. היה זה אבי הכריזמטי ו'הגדול מהחיים', אשר בו התמקדתי – מחבר ועורך כשרוני, שכל הזמן הסעיר את כולם במאמריו הפולמוסיים, ניצול שואה פולני שהיה פעם, מה שהוא נהנה מאוד לציין, העורך של אלי ויזל בעיתון המחתרת של הארגון בפריז. אמי, נעימת הדיבור, נבלעה בצל הופעתו הכריזמטית של אבא. בעוד שהוא היה חם ושופע, היא הייתה מאופקת, כמעט סגורה.

כשכתבתי את שיר הילדות הראשון שלי בגיל 8, מצאתי את עצמי נגררת מהמטבח של אמא לחדר העבודה של אבא. מייד שודרגתי משליחויות ועזרה בקניות, אל הספרייה הציבורית ולפשיטות על חנויות ספרים, כשאני הופכת במהירות להיות בתו של אבא.

אבא שלי היה זה שלקח אחריות על חינוכי. הוא לימד אותי על נושאים יהודיים, הביא לי הביתה ערימות ספרים מאלפים לקריאה וערך את ניסיונות כתיבת הבוסר שלי.

כשאמי הגיעה לגיל 40, התחולל בה מהפך מדהים. היא התחילה לבלוע אינספור כרכים של ספרות רוחנית, ונרשמה למגוון קורסים, שהיום היו מוכנסים לקטגוריית "צמיחה אישית" – כל דבר שיוכל לספק לה שליטה בחיים, שכעת היא ראתה כחיים מבוזבזים, ויוכל לתת לה מפתח למימוש שאיפותיה הרוחניות.

למען האמת, לא התלהבתי ממאמציה של אמא לבקוע את עטיפת הגולם בה הייתה נתונה

למען האמת, עליי להודות שלא התלהבתי ממאמציה של אמא לבקוע את עטיפת הגולם בה הייתה נתונה שנים כה רבות, ולהפוך לפרפר.

בימי התבגרותי, התמקדתי בחסרונותיה בתור אם. אמא שלי העניקה לי מעט מבחינה רגשית, אולם לפחות הייתה ארוחת צהריים על השולחן, כביסה נקייה בארון ואוכל במזווה – גילויים גשמיים שהיא ממלאת את תפקידה כאם. עכשיו, גם פינוקים אלה נעלמו. באמצע החיים, היא כנראה התחילה למנות את ימיה בדיוק רב יותר, והבינה שגרגרי החול של שעון חייה אוזלים במהירות. לכן היא נאחזה בדברים שחמקו ממנה קודם, ועמדו להיעלם מחייה בקרוב. וכשאמא השליכה את עצמה אל כל פעילויותיה המגוונות, היא נעלמה לגמרי מחיינו.

הפגיעה העמוקה הזאת הלכה והעמיקה עם הזמן.

וכשאבי נפטר, כל כך צעיר, בן 62 בלבד, והותיר את אמי אלמנה בת 56, היא פתאום התחילה להזדקק לכל מיני סוגים של עזרה.

בעלי רחב הלב הסכים לשלם את שכר הדירה החודשי שלה והוצאות נוספות. מכיוון שהיא לא ידעה לנהוג, בכל פעם שהיא הייתה צריכה להגיע לרופא, או לצאת לקניות, או לעשות סידורים אחרים, הוא שימש בתור הנהג האישי שלה. אני נעניתי לכל בקשותיה, והזכרתי לעצמי שעכשיו היא אלמנה מסכנה, אבל הייתי עושה זאת בעיניים קשוחות ומצועפות מחימה.

שינויים איטיים

מספר שנים לפני שאמי נפטרה, היא התחילה לפגוש פסיכולוגית, שהייתה לה השפעה משמעותית עליה. אט אט היא התחילה לעשות מחוות קטנות, שאני הבנתי שהן ניתנות כפיצוי. כשהייתי יוצאת למסעות מתוכננים ברחבי הארץ, אמא שלי הייתה מכינה עבורי ארוחות בריאות, כדי שאקח איתי. היא פתאום הציעה לשמור על הילדים, למרות שבני הקטן ביותר כבר היה נער, ולא כל כך היה צורך בכך. היא התנדבה לבשל מטעמים מיוחדים לחג, שאני מעולם לא למדתי להכין.

אבל מה שהכי נגע ללבי, היה דבר קטן שקרה כשלקחתי אותה לחופשה, רק שתינו, וחלקנו יחד חדר במלון. באחד הלילות פקחתי את עיניי ומצאתי אותה מכסה אותי היטב בשמיכה שנפלה אל הרצפה. מחוות נתינה אימהית פעוטה זאת, כמעט ועצרה את נשימתי.

אמא שלי עברה התקף לב קשה ופתאומי שבוע אחרי פסח, רק שלושה חודשים אחרי החופשה המשותפת שלנו. היה לנו פסח נפלא יחד, מערכת היחסים הקפואה שלנו הפשירה לחלוטין. אני התחלתי לחשוב על האירוניה שכעת, כשהמצב משתפר, היא מזדקנת והזמן חומק לנו מבין האצבעות. ומכיוון שאני עצמי הגעתי לגיל המעבר, הבנתי טוב יותר את התהליכים שודאי דחפו אותה לפני שנים רבות כל כך. במבט לאחור, ראיתי את משבר גיל המעבר שלה כפעולה נואשת, מאבק לחירות ולבחירה אישית. היחס שלי אליה התרכך במידה ניכרת, והייתי לוקחת אותה למסעות אינסופיים של הרצאות, מופעים מוסיקליים וסרטים. למרבה הפתעתי, גיליתי שלמעשה אני נהנית מחברתה. אולם הזמן שלנו יחד נצבע בגוונים עזים - ידעתי שלא נותר לנו זמן רב להיות יחד, ובכל זאת היא הייתה רק בת 72, כך שהנחתי שאני לא צריכה כל כך למהר.

אז אמרתי את המילים שלהן ייחלתי במשך עשרות שנים: "אמא, אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך. בבקשה, בבקשה תבריאי."

כשהגיעה שיחת הטלפון מבית החולים, הקאתי. עמדתי לצידה במחלקה לטיפול נמרץ, בכיתי בלי סוף והתייפחתי מתוך צער עמוק. ואז אמרתי את המילים שלהן ייחלתי במשך עשרות שנים: "אמא, אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך. בבקשה, בבקשה תבריאי." בתגובה, היא פקחה פתאום את עיניה ואמרה בלחש, "אל תדאגי, אני עוד לא הולכת!" המילים שלה עודדו אותי. היא תמיד הייתה לוחמת, והיא ודאי תצליח להביס את המוות אפילו כעת.

12 הימים האחרונים בחייה בבית החולים הפכו עבורי להתגלות. נראה כאילו מסיכה הוסרה מאישיותה, וחשפה אדם שונה לחלוטין מזה שהכרתי קודם. מהותה נראתה כעת כל כך טהורה, כל כך מתוקה. בכל פעם שהייתי נכנסת אל החדר בבית החולים, היא הייתה מושיטה לעברי את ידיה כמעט בהנאה ילדותית, מאמצת אותי בחמימות שמעולם לא חוויתי קודם, ומרעיפה עלי אינספור שבחים. "איזה מזל יש לי שזכיתי בילדים נפלאים כאלה!" היא הייתה קוראת שוב ושוב. נתתי לה את כל סוגי המתנות שהיא אהבה תמיד – פרחים, ספרים, חלוקים, צעיפים, תכשיטים, אבל הדבר היחיד שהיא רצתה ממני כעת היה גלידת תות שדה, שהיתה אהובה עליה מאוד, ואני הייתי מפנקת אותה במנה בכל יום. היא התענגה על כל כפית וכפית שהאכלתי אותה.

ביום האחרון לחייה, הבאתי לה נגן תקליטורים עם דיסקים של הזמר האגדי, הרב שלמה קרליבך, אותו היא העריצה. כשהמוזיקה נגנה באוזניה, היא ניסתה לשיר גם כן, ואז התחלתי לחוש בסכנה המאיימת.

עובדת סוציאלית כבר ראיינה אותה והכינה טפסי שחרור. תכננו לשכור עוזרת סיעודית שתהיה איתה כל היממה (היא לא רצתה לעבור לגור איתי) והתכוננו לקחת אותה הביתה. אבל כשהיא ניסתה לשיר עם שלמה קרליבך, קולה הערב, הצלול והיפה – גאוות בית הספר התיכון בו היא שרה סולו במקהלה – חרק בחוסר יציבות. דמעות זלגו על לחייה.

"איזה שיר מקסים!" היא בכתה. "שלמה קרליבך חיבר שירים כל כך מקסימים!"

ואז היא עשתה משהו יוצא דופן. במשך כל השבוע היא הייתה מרותקת למיטתה – ולא הצליחה לקום, למרות שידוליה הבלתי פוסקים של הפיזיותרפיסטית, ופתאום היא קמה ודידתה לכיוון החלון. תנועותיה הפתאומיות לא אפשרו לי להתערב, ופי נפער בשל פרץ הפעילות הזה. אם כי הבנתי מה אילץ אותה לצאת ממיטתה - היא אהבה טבע, וזה היה יום אביבי מקסים. העלים לבלבו על העצים, השמש זרחה בבהירות והבוקר כולו היה מלא הבטחה.

אמי הסתכלה אלי, פניה קורנות באור, ואמרה: "העולם של א-לוהים כל כך נפלא!" חשבתי שבהצהרה מלאת חיים זאת היא מאשרת את החיים בכלל ואת חייה האישיים בפרט. לא הבנתי שמה שהיא למעשה אומרת זה שלום.

לנקות את הדירה של אמא

אחרי השבעה אחותי ואני הכרחנו את עצמנו לבקר בדירתה של אמא. לא יכולתי להאמין שהיא איננה. המשכתי לחכות לשמוע את קולה קורא בשמחה, לראות את גופה יוצא בקלילות מאחד החדרים שבדירה.

"אני לא מסוגלת לעשות את זה", בכיתי לאחותי. "איך יתכן שהחפצים הדוממים האלה נשארו, אבל מי שהם היו שלו, לא?" גם אחותי בכתה, ואז אזרה כוח, ואמרה לי בעדינות שבעל הבית של אמא רוצה להשכיר את הדירה במהירות האפשרית, ואנחנו פשוט חייבות להתחיל לנקות.

בחדר השינה של אמא היו מעט מאוד חפצים. אחותי ואני בהינו זו בזו באימה, מנסות להשתמש בהומור שחור: "את רוצה את השרשרת המזויפת של אמא שעלתה 9.99 או שאני אקח אותה?"

חשתי כאב נוראי לראות באיזה צמצום היא חיה. הארונות היו דחוסים בכל הבגדים שקניתי לה במשך השנים, אבל חוץ מארון הבגדים היקר, לא היה שום דבר בעל ערך לקחת בתור מזכרת לקיומה, בתור זיכרון חי. אפילו הפמוטות שלה (פמוטות הכסף המקוריים נגנבו לפני שנים רבות) היו צלוחית כסף. חשתי רגשות אשם, שעם כל מה שנתתי לה, לא נתתי לה מספיק. לא ידעתי. לא ידעתי עד כמה הצטמצם עולמה החומרי בצורה כה מעוררת רחמים, מאז פטירתו של אבי.

ואז מצאנו אותן... בכתב ידה של אמא

"ובכן, לפחות לא נהיה כמו אחים אחרים... ולא נריב על הירושה של אמא", אמרה אחותי. שתינו היינו כל כך עצובות. הרגשנו שהלוואי שהיה שם משהו שנוכל לקחת איתנו, לא בגלל שהיה חסר לנו משהו, אלא בגלל שרצינו להרגיש שלאמא שלנו לא חסר כלום.

התחלנו להתעסק עם הקופסא הראשונה. ואז מצאנו אותן. ארבע המחאות הכתובות בכתב ידה של אמא, ומיועדות לכל אחד משלושת ילדיה, ולפסיכולוגית העידן-החדש שלה.

"מאה אלף דולר", היה כתוב על כל המחאה. אחותי ואני בהינו זו בזו באלם. ידענו שחשבון הבנק שלה היה ריק לחלוטין. ההמחאות בוודאי היו תרגיל של "הדמיה". עשורים לפני ש"הסוד" טיפס אל פסגת רשימת רבי המכר, אמא שלי כבר שלחה "אנרגיה" ליקום, בתקווה שמחשבותיה ייצרו מציאות, ושהיא תוכל להשיג מהשפע העולמי כל מה שהיא רוצה (אבל זה לא בדיוק הצליח לה).

מה שהכי המם את אחותי ואותי היה, שאמא שלנו רצתה לתת לכל אחת מאיתנו 100,000$, ושהיא למעשה השקיעה זמן ומאמץ בתרגיל הדמיה כדי שזה יקרה. ויותר מפתיע מהכל היה שהיא לא כתבה שום המחאה עבור עצמה. היו שם המחאות רק בשבילנו. ישבנו על המיטה שלה ובכינו שוב.

ואז אחותי גלתה גילוי מפתיע נוסף: "תראי! היא צעקה. יש כאן קופסא עם כל המאמרים הישנים שלך שהתפרסמו בעיתונות".

"מה?" שאלתי לא מאמינה. "על מה את מדברת?"

"מה?" שאלתי לא מאמינה. "על מה את מדברת?"

"תראי בעצמך."

ניגשתי לקופסא הגדולה, ומצאתי שם מאמרים שכתבתי במשך ארבעה עשורים. במשך השנים, לא טרחתי לשמור את כל היצירות שלי שפורסמו, וברשותי נמצאו רק מספר גזירי עיתון משלי. כשהתבגרתי, הצטערתי שמאמרים חשובים כאלה מעברי אבדו לנצח. חלק מההוצאות לאור שמאמריי התפרסמו בהן פעם, כבר לא היו קיימות, ולאחרות פשוט לא היה ארכיון.

הייתי המומה שדווקא לאמא שלי היה חשוב מספיק לאסוף גזירים אלה בעקשנות רבה כל כך, ולשמור אותם במשך כל אותן שנים. על מה רומז האיסוף המתחשב והדרוך הזה, של כל מאמר שאי פעם כתבתי? כל מה שחשבתי על אמא שלי ועל התפקיד שהיא שיחקה בחיי, עמד פתאום מול סימן שאלה גדול והתהפך על פניו. משום שהנה, מהעיתונים המצהיבים, המתפוררים והישנים מלפני 40 שנה ועד לדפים הבוהקים של לפני כמה חודשים – הכל הוכחה שכל הזמן הזה טעיתי באמא שלי.

טמנתי את פניי בין כפות ידיי ובכיתי בחרטה. בסופו של דבר, המאמרים שפעם חשבתי שנעלמו ללא שוב, ניצלו, אבל השנים שאבדו ביני לבין אמי לעולם לא יוכלו עוד לשוב.

פירשתי לא נכון את הקשר בינינו וכך, כל השנים האלה, פספסתי את המתנה הגדולה מכולן.

חשבתי שלא תהיה לי שום ירושה ממנה; ידעתי שהיא ענייה. אבל גזירי העיתון שהיא שמרה, היו יקרים לי יותר מכל ירושה כלכלית. זאת, אם כן, הייתה הירושה שלה עבורי. קופסא של מאמרים בלויים, שהצהירה בבירור שאמא שלי, כל הזמן, אהבה אותי.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן