אני נער בן 16 עם תסמונת אספרגר, לקות התפתחותית השייכת לקשת ההפרעות האוטיסטיות. החלק הטוב ביותר בתסמונת אספרגר הוא המוסריות הגבוהה שבאה כחלק מעסקת החבילה. בכל אופן, מהצד השלילי, החלק המתסכל ביותר הוא תחושת הבידוד החברתי. הקהילה אמנם תמכה בי במידה ניכרת, אולם בכל זאת יש עוד הרבה שניתן וצריך להיעשות.

לדוגמא, באופן כללי החברה צריכה לבטוח יותר באנשים בעלי לקויות. למשל, לא נכון להניח שמישהו בקשת האוטיסטית (או עם כל לקות אחרת) לא יכול לעשות כלום, רק משום שכך הוא נברא. אם מעמיקים קצת יותר 'מתחת לקרחון', לא נכון להניח לדעות קדומות ואמונות תפלות להוביל אתכם למסקנה שאדם בעל צרכים מיוחדים הוא חסר יכולת. במלים אחרות, המושג המרכזי במחשבה היהודית - "בצלם א-לוהים" - הוא עוגן חיוני לאנשים בעלי צרכים מיוחדים.

זוהי הטעות הגדולה ביותר שבני אדם עשו ביחסם אליי ולאנשים הדומים לי. כולם יכולים להשתפר בנקודה הזאת: הורים, מורים ואפילו ילדים אחרים.

עם זאת, מהצד החיובי, אנשים רבים ושונים גרמו לי להרגיש שהם בוטחים בי. לדוגמא, ההורים שלי הרשו לי לנסוע לבד למרחקים ארוכים ברכבת או באוטובוס, כדי לבקר את בני משפחתי. בבית הכנסת שלנו אפשרו לי למסור שיעורים, למסור דברי תורה וכו'.

לסיום, הייתי רוצה לראות במימושם של שלושה שינויים בחברה:

  1. לעשות מאמץ רב יותר לכלול ילדים/בני נוער בעלי צרכים מיוחדים בכל מקום אפשרי.

  2. לעולם לא להניח שילדים/בני נוער אינם יכולים להשתתף בפעילות מסוימת, רק משום שיש להם צרכים מיוחדים. אם אתם באמת מודאגים מהיכולת שלהם להתמודד עם מצב מסוים, דברו איתם באופן אישי כדי לא להביך אותם.

  3. אחרון וחשוב מאוד – קחו ילדים ובני נוער עם תסמונת אספרגר וצרכים מיוחדים אחרים ברצינות. הקשיבו להם. זאת תהיה התחלה חשובה בדרך לשפר את המצב עבור כולם!

מובן שלא כל כך פשוט שהשינויים האלה לבדם ישפרו הכל עבור אנשים בעלי צרכים מיוחדים. אבל זו תהיה התחלה יוצאת מן הכלל! עלינו לנקוט בגישה זאת ובדומות לה מתוך שאיפה לשפר את חייהם של בעלי הצרכים המיוחדים, ובטווח הארוך לממש את חזון ה'בצלם א-לוהים' ולהגיע לתיקון העולם.