רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

על נתינה מאהבה

י״ט בטבת ה׳תש״ע י״ט בטבת ה׳תש״ע 05/01/2010 | מאת רונית כפיר

סיפורן המופלא של משפחות האומנה – כשנותנים מכל הלב, מקבלים בתמורה כפל כפליים.

לפני כעשר שנים פנו גלי (שם בדוי) ובעלה למכון "סאמיט", השרות למשפחות אומנה באזור ירושלים והדרום, והביעו רצון לשמש משפחת אומנה. השניים, הורים לשלושה ילדים, הגיעו מבתים שהנתינה הייתה לא רק ערך עליון אלא גם עניין שבשגרה, וכששמעו על האפשרות לשמש משפחת אומנה לילדים שהרשויות נאלצו להוציא מבית הוריהם, החליטו שזו ההזדמנות שלהם לעשות משהו אמיתי למען אותם ילדים.

"הדבר היחיד עליו חשבנו אז היה מה יקרה אם מיד אחרי שנקשר רגשית לילד או לילדה, יוציאו אותו ויחזירו אותו להוריו או יעבירו אותו לפנימייה", מספרת גלי. "לא חשבנו שעלולים להיות קשיים בקליטת הילדים, זה בכלל לא הטריד אותנו, ידענו שלא יהיה דבר שלא נוכל להתמודד מולו. כשיש אהבה ורצון אמיתי לתת – השאר מסתדר מאליו, לאט או מהר זה לא משנה, העיקר שמסתדר".

בני הזוג החלו בהליך השמה ובדיקה שבחן את מידת התאמתם להיות משפחה אומנת, כשחלק מאותה הכנה היה קורס בו נפגשו השניים עם עובדות סוציאליות ומנחות אומנה, שוחחו על מהות האומנה, שמעו הסברים על התהליכים שעוברים הילדים, ההורים האומנים, ההורים הביולוגיים ועוד.

"חלק מהמשפחות שפנו בבקשה לשמש משפחת אומנה, פרשו כבר במהלך הקורס ואולי טוב שכך. הם הבינו כל הנראה שלא יוכלו לעשות את זה ומוטב לא להיכנס לעניין אם אתה לא בטוח שתוכל להתמיד", ממשיכה גלי, "אנחנו נשארנו עד הסוף, עברנו את כל המיונים ומאותו רגע בו אמרו לנו שנמצאנו מתאימים ישבנו בבית וחיכינו ליום שבו נקלוט ילד או ילדה לביתנו".

הפעם הראשונה

על הפעם הראשונה בה הגיעו ילדים למשפחתה של גלי, קשה לה לדבר, שכן דווקא במקרה הראשון קרה לה ולבני משפחתה הדבר ממנו שהם חששו יותר מכל. "קיבלנו תאומות בגיל גן חובה. נקשרנו אליהן כבר מהיום הראשון שכף רגלן דרכה בבית. שמונה חודשים הן היו אצלנו, גרו איתנו והפכו להיות חלק מהמשפחה", מספרת גלי, "כשהחליטו ברווחה שהגיע הזמן להחזיר אותן לבית הוריהן הן כבר היו אמורות לעלות לכיתה א'. הניתוק מהן היה קשה ועברנו חוויה לא קלה בכלל, אמנם קיבלנו עזרה ותמיכה ולא הייתה לנו ברירה אלא להשלים עם לכתן, אבל זה לא הפך את הפרידה לקלה".

למרות הקושי, לגלי ולבעלה היה ברור שהם ממשיכים

למרות הקושי והחוויה הקשה של הפרידה מהתאומות, לגלי ולבעלה היה ברור שהם ממשיכים, ושהתאומות לא תהיינה הילדות האחרונות שייקלטו בביתם. מאותו רגע בו גמלה בליבם ההחלטה להמשיך כמשפחת אומנה, הם קיבלו פניות נוספות לקלוט בביתם עוד ילדים שמראש ידעו שהם מגיעים לתקופות קצרות, ואז הגיע המשבר. "ב-1999 קרו שני דברים כמעט במקביל – בעלי נפטר", מספרת גלי בעצב,  "וגם, באותה עת נאלצנו להיפרד מילדה שאליה מאוד נקשרנו מכיוון שהיה צורך להעביר אותה למקום חסוי, כך, שגם לא  יכולנו לנסות ולשמור איתה על קשר. הכאב של שני המקרים האלה היה כמעט קשה מנשוא. וגרם לנו לתחושה שאולי צריך לעצור קצת, לתת לעצמנו זמן לאסוף את השברים לפני שנהיה מסוגלים להשקיע בילדים אחרים".

אבל המנוחה שרצו לעצמם גלי וילדיה לא נמשכה לאורך זמן. העובדת הסוציאלית שעמדה בקשר עם גלי פנתה אליה בפנייה נרגשת לקלוט באופן מיידי את מיקי, ילד חמוד כבן שש. לגלי לא היה יותר מדי זמן לחשוב או להתלבט, כי במקרה של מיקי לא הייתה אפשרות לחכות. הוצאתו מהבית הייתה בהולה ועל כן עובדי המכון חיפשו משפחה שתוכל לקלוט אותו במהירות המרבית. גלי לא היססה בתשובתה ותוך שעה החדר של מיקי היה מוכן עבורו וכל שנותר לה לעשות הוא לחכות לבואו.

והוא בא. ילד חמוד ומבויש, שבחושיו המחודדים ידע והבין שהוא לא אשם שהוציאו אותו מביתו, ושהאנשים שמקבלים את פניו נמצאים פה בשבילו. "כאם אומנה אני יודעת שהמשימה הראשונה שלי היא לגרום לילדים להרגיש בצורה הכי אמיתית שהם שייכים. בשלב המאוד ראשוני מראים להם את החדר שלהם, מסבירים להם שכל מה שיש בבית נועד גם בשבילם, ובשלב השני מגיעות השיחות, המון שיחות", מסבירה גלי, "משהו בחושים שלי גרם לי להבין שאסור להאיץ בילדים, צריך להתקדם בקצב שלהם, לתת להם את המרחב והזמן להתרגל ולתת בנו אמון. אני לרגע לא מצפה שהילד מיד יתמסר, יחבק או יוקיר לי תודה, זה לרגע לא המניע שלי. הטובה שלו היא זו שעומדת לנגד עיניי, אני רוצה שהוא יידע שאני כאן בשבילו, שאנחנו מכבדים אותו ואת רצונותיו ושהוא יקבל בדיוק את אותו יחס כמו כל אחד מבני הבית".

איך קיבלו את מיקי במשפחה המורחבת שלכם?

"אין אחד שלא תומך בהחלטה שלנו להיות משפחה אומנת, וכולם מקבלים אותו כשווה וכבן משפחה. הוא ביחסים מאוד טובים עם בני הדודים, ולהוריהם הוא פונה ב'דוד' ו'דודה'. מיקי נמצא אצלנו כבר כמעט שבע שנים, הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהמשפחה".

לפני שנתיים פתחה גלי את ביתה לילדה נוספת, הפעם נערה בגיל ההתבגרות, שכמו מיקי הוצאה מביתה והיה צורך למצוא עבורה בית כדי שלא תשלח לפנימייה. רומי שהשתלבה בביתה החדש במהירות יחסית, מוטרדת היום בשאלה מה יהיה איתה ממש בקרוב כשימלאו לה 18.

במקרים מסוימים משפחות האומנה ממשיכות להוות בית לילדי האומנה שבגרו

"על פי חוק האומנה, ילד שאינו מוגדר כבעל צרכים מיוחדים (נכות או פיגור שכלי), נשאר באומנה עד שימלאו לו 18 שנים ואחר-כך נצבות בפניו מספר אפשרויות", מסבירה מירה ורקר מגייסת משפחות אומנה ממכון סאמיט, "יש ילדים (למעשה הם כבר בוגרים צעירים) שחוזרים באופן יזום להוריהם, יש כאלה שפונים לחיים עצמאיים של צבא, עבודה וחיים נורמטיביים כמו שאר בני גילם – אך רובם נשארים עם משפחות האומנה על בסיס אהבה ורצון טוב תוך המשכיות טבעית של הקשר החזק שנוצר".

במקרים מסוימים משפחות האומנה ממשיכות להוות בית לילדי האומנה שבגרו, כפי שקרה במקרה של גלי ורומי, "היו לנו הרבה שיחות בנושא" מספרת גלי, "רומי הביעה את חששותיה מהעתיד ואני הסברתי לה שככל שזה נוגע לי, ביתי הוא ביתה, ואם היא תחליט להישאר ולהיות חלק מהמשפחה שלנו, אקבל אותה בשמחה ובזרועות פתוחות. רומי עדיין מתלבטת לגבי עתידה המקצועי והלימודי. בכל מקרה אעמוד מאחוריה ולצידה בכל החלטה שתקבל".

ההתמודדות

למרות שהיום גלי רווה נחת משני ילדי האומנה שגדלים אצלה, אוהבת אותם, דואגת להם ונותנת להם את כל כולה, גם היא חוותה רגעים קשים, מהם הצליחה להתרומם רק אחרי שקיבלה תמיכה של מנחות משפחות האומנה שהינן עובדות סוציאליות בהכשרתן.

"זכור לי מקרה בו הילד שהגיע אלינו, היה כל-כך למוד סבל עד שהוא לא הצליח בשום פנים לתקשר עם אף אחד, לא איתנו בבית, לא עם הילדים בשכונה, לא עם הילדים בבית הספר. ידענו שהיו לו הרבה מאוד חסכים רגשיים. לא היו לו מיומנויות חברתיות כמו לילדים אחרים בני גילו. לצערי, בסופו של דבר, הוא הוחזר לביתו של אביו וסבתו לתקופה קצרה ולאחריה הוא עבר לפנימייה. לקח לנו זמן להפנים שלא אנחנו נכשלנו, וכי חוסר ההצלחה תלוי וקשור בנסיבות עצמן, ושגם משפחות אחרות לא היו מצליחות להתמודד עם זה טוב מאיתנו".

במקרה אחר יצרה גלי קשר נפלא גם עם הילד וגם עם אמו, עד שלעיתים הייתה מקבלת שיחות טלפון מהעובדת הסוציאלית שטיפלה באם מטעם משרד הרווחה, שביקשה את עזרתה של גלי לדבר אל ליבה של האם. מקרה נוסף שזכור לה הוא ילד שניסה בכל כוחו לשמור ולשמר את הקשר עם בית הוריו. גלי, שבחושיה החדים הבינה שאסור לה להילחם ברצונות שלו, עזרה לו (במגבלות של העובדת הסוציאלית) לתקשר עם ההורים ואף קיבלה אותם בביתה. "אסור לשכוח שלילד הזה יש הורים שילדו אותו ושעכשיו מסיבות שונות הם לא יכולים לגדלו. רק אם נהיה יכולים לקבל באמת גם את ההורים נקבל באמת גם את הילד, כי ההורים שלו הם חלק ממנו וממה שהוא".

אין דבר שישווה לכך שילד שמחפש חום ואהבה נכנס אליך הביתה

גלי, שילדיה הביולוגיים עזבו כבר את הבית, נותרה עם שני ילדי האומנה בביתה, והם אלו שהיום ממלאים לה את היום ונותנים לה את האפשרות להמשיך ולהעניק מהאהבה הגדולה שיש בה, "אני חושבת שאין אדם אחד שמכיר אותי ולא יודע שאני אם אומנת. אני כל הזמן מנסה לעודד ולשכנע אנשים להצטרף למשפחות האומנה, במיוחד אני מנסה לשכנע אנשים שילדיהם כבר פרחו מהקן. אני מנסה לומר להם שאין דבר שישווה לכך שילד שמחפש חום ואהבה נכנס אליך הביתה, ממלא את הבית לטוב ולרע, ואילו אתה בעצמך פתאום מתמלא בכוחות שכבר חשבת שאין לך. אני מאמינה שכשאתה נותן מכל הלב, באמת ובאהבה, אתה מקבל בתמורה כפל כפליים. החוויה הזו של לקחת אלייך ילד שבור ממקום הרוס, ולראות איך הוא מתפתח, מתגבר ומתבגר היא נהדרת. ההפריה היא הדדית, זה לא רק שאתה נותן - אתה גם מקבל. הקשר בין האחים מתפתח, הילדים הביולוגיים לומדים מהי נתינה אמיתית וגם להם זה נותן המון".

משפחה במקום פנימייה

יש לא מעט סיפורי הצלחה של משפחות אומנה בארץ, אך בכל זאת יש עדיין יותר ילדים הזקוקים לפתרון של אומנה מאשר משפחות אומנה. אחד החששות הגדולים של משפחות המתלבטות בנושא משפחת אומנה הוא שהאיזון הקיים בביתם יופר. לעתים נוצר הרושם שאם תיקח לביתך ילד או ילדה לאומנה כל חייך ייעצרו, אך המציאות שונה.

רבות מהמשפחות, במיוחד אלו שהילדים במשפחתם הם ילדים 'רגילים', ממשיכים לעבוד, לצאת, לטייל ולנהל חיים נורמטיביים. נכון הוא שכל ילד מגיע עם מטען מהבית שלו, וחלקם אף היו חשופים למראות לא קלים, אך הליווי של העובדות הסוציאליות והמעגלים התומכים האחרים מקלים על המעבר ועל הקליטה בביתם החדש, כאשר לכל הצדדים ברור וידוע שאם הבית ממנו יצא הילד ואם ההורים הביולוגיים יוכלו לחזור ולתפקד כהורים, טובת הילד היא שיוחזר להוריו הביולוגיים.

"הקושי של המשפחות להיפרד מהילדים ששהו אצלם כבני בית ומשפחה לכל דבר, הוא אחת מהסיבות המרכזיות שמשפחות רבות שהיו רוצות לשמש משפחות אומנה נמנעות מלעשות כן", אומרת מירה ורקר, "אין לי ספק שיש הרבה משפחות שיכולות לשמש כאומנה ובכל יום יש עוד ילד או מתבגר שזקוק למשפחה חמה ואוהבת, ובגלל מחסור חמור במשפחות אומנה אותו ילד עלול להגיע למסגרת של פנימייה כזו או אחרת שלא בהכרח מתאימה לו."

איזה סוג של תמיכה או ליווי מקבלת משפחת אומנה?

"היום, בעיקר מאז ההפרטה שהתחוללה במשרד הרווחה, שבזכותה כל נושא האומנה הועבר לעמותות שזכו במכרזים, הקשר, הליווי והתמיכה שכל אחת מהמשפחות זוכה לו הוא הרבה יותר תדיר וצמוד מפעם. בכל אזור יש מפקחת, כפופות לה עובדות סוציאליות וצוות טיפולי מיומן, ובעזרת כולן הטיפול והמענה שיש לילדים שצריכים להגיע למשפחות אומנה הרבה יותר מהיר ונגיש. בנוסף, בכל שנה נפתחת קבוצה אליה מוזמנות משפחות האומנה למספר פגישות, בהן מעלים דילמות שונות שכל משפחה מתמודדת איתן, ובדיון שמתפתח כל משפחה תורמת מניסיונה לאחרות. פרויקט נוסף שתופס תאוצה הוא משפחה 'ותיקה' שמאמצת משפחה 'חדשה'. המשפחה הותיקה מלווה את החדשה, מכוונת ומסבירה ותורמת מהידע הרב שצברה כדי להקל על המשפחה החדשה".

יש היום מספר ילדים שמחכים למשפחת אומנה שתהיה מוכנה לקלוט אותם לביתם, חלקם ילדים 'רגילים', חלקם ילדים עם צרכים מיוחדים, אבל לכולם מגיע שתהיה להם משפחה, חמה, תומכת ואוהבת בדיוק כמו לילדים אחרים שלמזלם נולדו להורים שיכולים להעניק להם את מה שהם צריכים יותר מכל – בית חם ואוהב.

*משפחות מאזור ירושלים והדרום שרוצות לפתוח את הבית והלב לילדים שהוצאו מביתם מוזמנות ליצור קשר עם מכון 'סאמיט' בטלפון: 02-5631350 או באמצעות האתר www.summit.org.il

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן