לפני כמה ימים לקחתי את הבת שלי לגן כשפתאום היא נעצרה, "אמא, תראי, יש קשת במים!" היא התפעלה, והצביעה על ממטרה סמוכה. שלחתי מבט חסר סבלנות אל השעון וממנו אל המים המנצנצים בשמש הבוקר. ובמקום ה"כן, זה באמת מאוד יפה ", הרגיל שלי, נעמדתי ליד בתי והתבוננתי. באמת הייתה קשת במים! והיא הייתה מקסימה. ופתאום הבחנתי בשמי הקריסטל התכולים, ובעלוות הקטיפה הירוקה על ענפי העץ שלידנו.

מאוחר יותר, כשישבתי ליד המחשב שלי המשכתי לחשוב שכמעט הפסדתי את הכל. כמעט הפסדתי את הרגע הנפלא עם בתי. ובשביל מה? דקה אחת בשעון.

במרוץ שלנו לעבור את היום, אנחנו לפעמים מפסידים את היום כולו

במרוץ שלנו לעבור את היום, אנחנו לפעמים מפסידים את היום כולו. נראה שהנטייה לכבול את עצמנו לתנועתו הבלתי נלאית של השעון, היא תופעה ייחודית למבוגרים. ילדים לא עושים את זה לעצמם. הם עוצרים להתבונן בקשתות ובציפורים ובנמלים זעירות. הם מאבדים את תחושת הזמן שלהם בפשוטים שבמשחקים. הם לא מסתכלים כל כמה דקות על השעון, או מקוים שהלוואי שהם היו עושים עכשיו משהו אחר. קל לפטור את תחושת חוסר הזמן בתור מותרות או ילדות נטולת עול, אבל זה לא לגמרי מדויק. גם כמבוגרים אנחנו יכולים לבחור לטפס מעל לזמן – אולם עלינו לעבוד לשם כך.

חוויית הזמן של בני האדם משתנה, לפעמים על פי מעשיהם באותו שלב של היום. כולנו יודעים שכשאנחנו עוסקים בפעולות מיוחדות, הזמן מאבד את משמעותו. כשאנחנו מעורבים בחוויות כאלה, אנחנו מרגישים יותר חיים ומלאי מטרה. מיכאליי שיקסנטמיכאליי קורא למצב זה "זרימה", הפסיכולוגיה של החוויה האופטימאלית. דוגמאות נפוצות לזרימת פעילויות כוללת טיפוס על הרים, ציור, משחק במשחקים מאתגרים, קריאה ואפילו שיחה טובה.

פעם בכמה זמן אנחנו עוסקים בפעילויות מעין אלה, שגורמות לנו לחוש חיים ומעל לזמן? איזה אחוז מהיום שלנו אנחנו מבלים בזרימה? נראה שהמפתח לשחרור מלפיתתו ההדוקה של השעון, אינו לעשות תמיד מה שאנחנו אוהבים, אלא לאהוב תמיד כל מה שאנחנו עושים:

"אבל משום שכמעט כל פעילות יכולה לגרום לזרימה בתנאי שהאלמנטים הרלוונטיים קיימים, אפשר לשפר את איכות החיים אם מוודאים שמטרות ברורות, פידבק מיידי, מיומנויות מאוזנות לפעולה ויתר התנאים לזרימה יהוו חלק עקבי ככל האפשר בחיי היומיום" (למצוא את הזרימה, שיקסנטמיכאליי).

אנחנו יכולים להפוך כל חלק ביומנו למקור אנרגיה וחיים, במקום סתם לעשות את מה שאנחנו חייבים לעשות

השלכותיו של רעיון הזרימה אדירות. משמעותו היא שביכולתנו להפוך כל חלק ביומנו למקור אנרגיה וחיים, במקום סתם לעשות את מה שאנחנו חייבים לעשות. אנחנו פשוט צריכים לשמור על מיקוד במטרת הפעילות, ולתת לעצמנו את הפידבק הדרוש. בשפת היהדות אנחנו קוראים לזה "כוונה", לכוון את המחשבה שלנו למטרה בה אנו עוסקים ולהתמקד במטרה העליונה. אנחנו יכולים לעשות זאת כשאנחנו מדיחים כלים או אפילו משלמים חשבונות. אנשים שמוצאים את עצמם לעתים קרובות במצב זרימה, הם אנשים שאוהבים לעשות כמעט הכל, משום שהם לומדים להשקיע את הטוב ביותר מעצמם בכל מה שהם עושים.

מעורבות מלאה בחיים לא דורשת בהכרח החלטות גדולות. לפעמים זרימה משמעותה רק לבחור לשים לב למה שקורה סביבנו. להבחין בקשישה שזקוקה לעזרה עם הסלים. להבחין בילד הבוכה שאבד בסופר. להתבונן בשקיעה.

אתמול אמרה לי בתי, "שולחת לך נשיקה, בצורה של פרפר!" ואני ראיתי איך הפרפר עף אליי ביופיו הרבגוני, ופתאום התחלתי להבין כיצד האדם יכול לקחת חלל ריק ולמלאו בחיים.