כששלושים ושלושה הכורים שנלכדו במכרה בצ'ילה, הגיחו לאחר שהות של למעלה מחודשיים מתחת לפני לאדמה, קרא אחד מהם, "הייתי עם אלוקים והייתי עם השטן. הם נלחמו, ואלוקים ניצח".

במשך חודשיים העולם כולו עקב והמתין בדריכות. המתח היה מוחשי, וכעת הגיע לפחות הסוף הטוב. הכורים חולצו לאחר 68 ימים בהם היו לכודים בעומק של כ-700 מטרים מתת לפני הקרקע. שיא חדש לשהות מתחת לאדמה אחרי אסון מכרות.

מאמצי ההצלה היו אינטנסיביים, ומיליארדי בני אדם ברחבי העולם עקבו אחריהם. מה שהפך את ההתרחשות הזאת למרתקת במיוחד, הן התובנות המיוחדות שהיא סיפקה, הרבה מעבר לסכנה שבמותם של 33 קרבנות חסרי אונים, שנקברו מתחת לאדמה.

באופן סימבולי, היה כאן סיפור בעל מוסר השכל אדיר, לכל אדם העומד מול המוות. קבורה, היא מנת גורלו של כל אדם; באנו מעפר, ולעפר נשוב. אף אחד מאיתנו אינו יכול להימלט מסופו - זוהי אמת מפכחת. וכמו הכורים, גם אנחנו ניקבר בבוא העת.

ובכל זאת, במקרה הזה המוות הובס. כל עוד נשמתם באפם, הכורים היו מודעים היטב למאבק המתחולל בין העולם הזה לעולם הבא, ובדרך נס – החיים ניצחו. הם לא סתם ניצלו, אלא, כפי שכל אחד מהם ביטא זאת – כולם חשים שהם נולדו מחדש.

חזרה מהקבר לחיים חדשים, היא רעיון מעורר, שמדבר אל נשמותינו. קרל יונג - שיחד עם זיגמונד פרויד היה מחלוציה המובילים של הפסיכולוגיה המודרנית - הפיץ את רעיון הארכיטיפ. יונג פיתח את מושג התת-מודע הקולקטיבי, שעל פיו קיים זיכרון לא מודע משותף לכלל האנושות, בעל מקורות עמוקים ופרימיטיביים, שחוצה תרבויות ויבשות. תת מודע זה מצייר את העולם באופן סימבולי, בשפה משל עצמו, והוא מתעסק בשאלות האולטימטיביות של החיים, ובמשמעות ובאפשרות של החיים לאחר המוות.

האם נולדנו רק כדי למות, כשהקבר הוא היעד הסופי שלנו?

אירועי חיינו מתורגמים בנפשנו לתוכנם הסימבולי. והם נתפשים ברמה הבסיסית ביותר שלהם, על פי הדרך בה הם עונים על השאלה, האם חיינו מתמשכים מעבר לנוכחותנו הקצרה על פני האדמה? האם נולדנו רק כדי למות, כשהקבר הוא היעד הסופי שלנו, או שאנחנו יכולים להעז לקוות שאיכשהו נקום שוב, ונתקבל על ידי כל יקירינו מהם נפרדנו?

נס הכורים, כארכיטיפ, מציע דימוי עוצמתי לחיים לאחר המוות, לתחייה אחרי קבורה – ובמסר, שכל מי שלקח חלק עקיף בסיפור, מבין באופן תת הכרתי - חזון מעורר תקווה, לגורלם האוניברסאלי של בני התמותה.

ברחם

כשהכורים השוו את חילוצם ללידה, הם התחברו בלא יודעין למשל עוצמתי, שנעוץ במסורת היהודית. משל שבאופן מוזר מאפשר לנו לבטא את אמונתנו בחיים שלאחר המוות, למרות אי יכולתנו לדמיין כל צורת קיום שונה מהמוכרת לנו במציאות העכשווית בה אנו חיים.

התירו מעט את דמיונכם, אומר לנו המשל, ותארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.

כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.

לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט

כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."

אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'. "שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."

האח המאמין מנסה להציג שוב את עמדתו. הוא טוען שאחרי שהם יצאו מהרחם, הם יוכלו לנוע בחופשיות רבה יותר. הוא מדבר על אפשרות של דרכים שונות להשיג מזון. הוא משתף את אחיו בחלומו על עצמאות נעימה, שנמצאת מעבר ליכולת הדמיון שלהם בשלב זה. אולם לרוע המזל, הוא לא מצליח לנסח זאת במילים. משום שעדיין חסר לו את הקשר אל החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על פני האדמה. אין לו ממש מה לומר כשאחיו פוטר את דעתו כבלתי אפשרית, ומבקש ממנו להגן על טענותיו בדוגמאות קונקרטיות.

הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.

פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.

"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.

מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני.

אליזבת קובלר רוס ניסחה זאת בצורה מקסימה כשאמרה: "החיים הם כמו פרפר שבוקע מהגולם." או, כמו שכתב המשורר רבינדרנת, "החיים הם כמו לכבות מנורה, משום שהשחר עולה".

זאת לדעתי הסיבה שבגללה כולנו חשים שייכות חזקה כל כך לסיפורם של הכורים, שנמשו - כמעט כפשוטו - מתוך הקבר, כדי להתחיל את חייהם מחדש.

הסיפור שלהם הוא למעשה הסיפור שלנו. נשמותינו מזהות אותו בתור הסיפור שיחזור על עצמו אחרי שמסך הסיום ירד על ימינו, אחרי קבורתנו. בדיוק כמו הכורים, נחוש במאבק "בין אלוקים לשטן". גם אנחנו נצא לאור גדול, כל כך עוצמתי שנזדקק לזמן כדי להסתגל לזוהרו. כל הקרובים, שחששנו שלא נוסיף עוד לראות, ימתינו לנו, יקבלו אותנו בדמעות שמחה, ויעטפו אותנו באהבה שאינה ניתנת לתיאור.

וכמו הכורים בצ'ילה שיודעים שהם נולדו מחדש, גם רגשותינו יעלו על גדותיהם מהשיבה לביתנו השמימי, וגם אנחנו נכריז באושר: "אלוקים ניצח".