רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

תחינה לטחינה

י״א בתשרי ה׳תשע״א י״א בתשרי ה׳תשע״א 19/09/2010 | מאת רונית כפיר

מי נחשב היום "עני" – מי שאין לו רכב? ראיון אישי עם הגברת מילכה בנזימן מ"יד אליעזר" מבהיר את המצב האמיתי בשטח.

קל לנו לרחם על ידיד, קרוב או מכר. קל לצייר בדמיוננו את קשייו, את ילדיו הסובלים, את אשתו הבוכה. קצת יותר קשה לרחם על מישהו שאנחנו לא מכירים – ובכל זאת, גם במקרה זה אפשר לנסות לדמיין את עצמנו במצבו, לחשוב עליו במושגים שלנו...

אולם, כשמספרים לנו על מאה משפחות סובלות, המוח כבר מתקשה להתמודד עם המטלה. הוא בוחר לקטלג את מאה זוגות ההורים, על מאות ילדיהם, בתור מסה אחת ערטילאית. גוש סובל. משהו רחוק, מרוחק, שלא ממש נוגע לנו. זה לא בגלל שאנחנו רעים חס וחלילה, גם לא בגלל שאנחנו לא רוצים להתעמת עם קושי של אחרים, אלא פשוט כי אין בנו כוח לעמוד מול עוצמה כזאת של רחמים וכאב - פשוט מתוך הגנה עצמית.

אולם, יש מי שמספרים אלה אינם ערטילאיים עבורו. ישנה אישה שמכירה אותם, שמשוחחת איתם, שמנסה לעזור להם. אישה שכפי הגדרתה, "עובדת בתוך קופת צדקה – לפעמים חנוק וצר, אבל תמיד רואים כמה חשוב כל שקל שנכנס".

מילכה בנזימן, רכזת בארגון יד אליעזר, שעומדת מול אלה שפונים לבקש עזרה מהארגון, ושומרת על קשר רציף עם המשפחות הנתמכות, וגם עם אלה שאין במה לסייע להן, מבחינה כלכלית...

כמו כל סיפורי האגדות, גם סיפורו של ארגון יד אליעזר מתחיל ב"היה היה", או ליתר דיוק, ב"היה הייתה". ...היה הייתה אישה בשם הדסה ויזל, שדאגה לשכנתה החלושה. היא לקחה את השכנה לרופא, שבדק ובחן והסביר: "גברת, השכנה שלך לא חולה, היא פשוט רעבה..."

העזרה לשכנה האחת הניבה עזרה לשכנות נוספות, וכל השאר, כמו שאומרים – היסטוריה.

כיום, ארגון יד אליעזר, בראשות משפחת ויזל, מונה למעלה מ-5,000 מתנדבים ברחבי הארץ. ומספק תמיכה קבועה ל-1,400 משפחות מידי שנה, סלי מזון, עזרה בשיקום משפחות והוצאתן ממעגל העוני, עזרה לחולים סופניים, חונכות לילדים...

כשבכל ערב חג קדחת הקניות הלוהטת ממלאת את הרחובות, הקניונים והחנויות, אנשים ממהרים לרכוש מזון וביגוד לחג ומתנות מכל הבא ליד- קצת קשה להאמין לדוח העוני. איפה כל "הישראלים הרביעיים" שאמורים להיות עניים? ובכלל, מי נקרא היום "עני" – מישהו שאין לו רכב?

כדי להבין קצת יותר טוב מה מתרחש בישראל השקטה והנחבאת אל הכלים, הרחק מצלצולי החג וקישוטיו הססגוניים, פנינו אל הגברת מילכה.

איך את עומדת בעומס ההיכרות הקרובה עם כל כך הרבה קושי?

זה לא פשוט. הרבה פעמים אנשים מגיעים אלי ומבקשים עזרה, ואין לי אפשרות לעזור. הסיפורים קשים, הצורך אמיתי, ואני שואלת את עצמי מה אני עושה כאן בכלל, אם אין לי מה לתת להם?

מה אני עושה כאן בכלל, אם אין לי מה לתת להם?

במקרים כאלה אני משתדלת לתת להם את עצמי, להקשיב, לעודד, לעורר תקווה. אני מנסה להעלות על פניהם חיוך, ומקווה יחד איתם שיהיה טוב יותר.

ובכל זאת לא קל להתמודד עם חוסר האונים הזה – אני אוהבת את השבת, ומשתדלת מאוד לענג אותה, בטעם, בצבע וביופי, אך בשלב כלשהו מצאתי את עצמי יושבת ליד שולחן השבת, מנותקת מההתרחשות שסביבי ומהרהרת באנשים שפגשתי. גם הילדים הרגישו בזה, והתחילו להעיר לי, ואני הבנתי שעליי ליצור חיץ ברור, ולא להניח לעצמי להיסחף כשאני עם המשפחה. הכלל הזה לא חל כשאני לבד... בתפילה לפני השינה... אז מגיעות הדמעות.

כשמדובר באנשים אמיתיים בוודאי לא פשוט ליצור את ההפרדה...

בהחלט. לפעמים דברים פעוטים מחיי היומיום יכולים לעורר בי את הזיכרונות:

באחד מימי השישי האחרונים, עסקתי בהכנות לשבת במטבח, ובעודי ממיינת את שקיות הקניות, נתקלו עיניי בקופסת "טחינה"...

מייד ניטלה ממני חדוות הכנת השבת. דמעות החלו זולגות מעיניי, ובתי נבהלה: "אמא! למה את בוכה?"

"היום פנתה אלי אישה קשת יום ושאלה, מדוע הורידו אותה מרשימת מקבלי ארגזי המזון הקבועה? 'את יודעת', היא שאלה בקול בוכים, 'עד כמה עזרו לי המוצרים?! למשל, קופסת הטחינה' היא אמרה. טחינה. קופסה אחת בחודש לשמונה פיות! 'אני ישר מחלקת אותה לארבע, ושומרת. לפעמים גם באמצע השבוע, כשאין לי מה לתת לילדים לארוחת הערב, אני לוקחת מאחד הרבעים ששמרתי, ומורחת לילדים על הלחם. ואני...י, היא הוסיפה אחרי שתיקה קצרה, 'הרבה פעמים הולכת לישון רעבה, כי לא נשארה לי אפילו פרוסת לחם...' "

גם בעיניה של בתי עולה לחלוחית - "אמא, איך אפשר כזה עוני, כזאת דלות"?!

בשבילי הטחינה היא סלט נוסף מתוך מגוון הסלטים לשבת – אך הפעם זה היה שונה וממש היה קשה לי לפתוח את הקופסה. שטחתי תחינה לפני א-לוהים: "אנא, תן גם לאותה אם לקבל את השפע ממך".

אין מה לעשות, המאורעות עוטפים את חיי. אפילו קניית נעליים פשוטה לילדים, מיד מזכירה לי את הילדה שביקשה ממני לקנות לה נעליים, "כי הילדות צוחקות עלי, וגם כואב לי נורא...", מבט מהיר לכיוון הרגליים גילה לי נעליים מרופטות, מחוררות ומלופפות בסלוטייפ, לתמיכה בסוליה.

מה נותן לך את הכוח להמשיך?

כל חיוך. כל נתינה. כל עזרה משמים.

פנה אליי גבר שאשתו חולה מאוד ובין השאר סובלת מרגליה. המצב בביתם היה קשה מאוד, וכשהרופא הסביר שהיא חייבת לנעול מדרסים, לא הייתה לו ברירה אלא לפנות אלינו. במאמצים רבים הצלחתי להשיג עבורם את הסכום הדרוש לקניית המדרסים.

כעבור מספר ימים הוא טלפן אליי, ובצער סיפר שהרופא אמר, שאי אפשר להכניס מדרסים לנעליים בלויות כמו שיש לאשתו. הוא התחנן שננסה לעזור לו לקנות לה נעליים.

ידעתי שאין לי שום מקור כספי לסמוך עליו, ולכן התחלתי לגלגל במחשבתי משפטי התנצלות או דחייה למועד אחר. כאב לי לדעת שעליי לכבות את התקווה שלו להקל במעט על רעייתו, בפרט אחרי שהפיתרון כבר כמעט ונמצא בהישג ידו.

חיוכים כאלה מלמעלה, מזכירים לי שוב ושוב שבורא עולם נמצא איתנו

הבעל המשיך לתנות את צרותיו הרבות בפניי, כשהפקידה ניגשה וממש דחפה מול עיניי פקס מהשותפה שלנו בארה"ב: "למילכה, קיבלתי תקציב של 3,000$ עבור נעליים לנזקקים!"

חיוכים כאלה מלמעלה, מזכירים לי שוב ושוב שבורא עולם נמצא איתנו, שהוא זה שמביא את המצבים הקשים – מחוץ לגדרי הטבע, והוא גם זה ששולח את העזרה המיוחדת – מחוץ לגדרי הטבע.

את השאלה הבאה אני מנסחת בגמגום, אבל קול קטן ועיקש בתוכי דורש תשובה: כל הסיפורים האלה אמיתיים? המצב באמת כל כך קשה?

תאמיני לי שגם אני צובטת לפעמים את עצמי ושואלת את אותה שאלה. לצערי אני לא חולמת – זוהי המציאות הכואבת.

להוציא 'עזרה ראשונה' שאנחנו נותנים לפונים אלינו, אנחנו בודקים ומבררים היטב כל מקרה ומקרה – בבנק, בביקורי בית, בבירורים שונים, ובבדיקות חוזרות מידי כמה חודשים. הסיוע לא מגיע למקרים של 'כמעט', אלא רק למקרים בהם הצורך הוא אמיתי.

המציאות מאוד קשה, כמו שאמרתי, אך גם בה ניתן למצוא את היושר והמוסר היהודי. באחד המקרים, פנה אלי אדם במצב קשה מאוד, וכשאני אומרת 'מאוד' אני מתכוונת לזה. הבנתי שממש חייבים לתת לו סכום מסוים, אולם הצלחתי להשיג רק חלק ממנו. החלטתי להשלים את הסכום מכספי, בתקווה שבעתיד אוכל לקבלו בחזרה. וכך, הכנסתי למעטפה המחאה של יד אליעזר, ולצידה סכום נוסף במזומן. כשהגבר פתח את המעטפה הוא נרתע: "מאיפה הכסף המזומן? זה הכסף שלך?!" למרות הצורך הנואש שלו, הוא לא הסכים לקחת את הכסף, עד שהרגעתי אותו שאני אקבל את תמורתו בחזרה.

מתחת לכסות העוני אני מגלה שוב ושוב מידות טובות של אנשים נפלאים, הגינות ואהבת הזולת. באחד הימים ישבתי עם מספר נשים בחדר, האישה שלידי סיפרה לי על צרותיה בכאב. בשלב כלשהו הייתי צריכה לקום, ואז פנתה אליי אישה אחרת בהשתתפות כנה: "אוי! כמה סבל. מסכנה! איך היא מצליחה לעמוד בניסיונות הקשים האלה. ממש כואב הלב!" צער כן ואמיתי. לא הייתי מתפעלת, אלמלא ידעתי שקשייה של המרחמת עולים לאין שיעור על אלה של המרוחמת...

כיצד השפיע עליכם המצב הכלכלי הקשה בארה"ב בפרט ובעולם בכלל?

לצערנו, המצב בהחלט פגע ביכולת שלנו לעזור.

לפני מספר שנים הגיע אדם אל ביתה של השותפה שלנו בארה"ב, והשאיר שקית גדולה עבור הארגון. בסוף היום, היא נזכרה בשקית שמונחת על הרצפה, ונגשה לבדוק את תוכנה. השקית הייתה כבדה, והיא בקושי הצליחה להרים אותה אל השולחן.

בתוך השקית היו למעלה משישים אלף דולר!

במשך שנים נעזרנו בתורם זה. בעזרתו פתחנו פרויקטים שונים. בעזרתו רכשנו מיטות ומקררים למשפחות רבות. לצערנו, עם התפוצצות פרשת מאדוף, התורם הפך בן לילה לעני חסר כל. היום, אנחנו תומכים בו, ודואגים עבורו למזון. לצערנו, הפרויקט העיקרי שהקמנו בזכותו, נסגר מחוסר תקציב.

והוא לא היחיד.

יש מסר שהיית רוצה להעביר לקוראים?

פעמים רבות במקום להתמודד עם צער אנחנו בוחרים בנתיב המילוט הפשוט יותר: האשמה.

הרבה יותר קל להאשים אדם במצבו, מאשר לנסות לעזור לו. לא אחת אני נתקלת בשאלות כנות יותר או פחות, שהמוטיב המרכזי שלהן הוא: "אז למה הם לא הולכים לעבוד?" (כאילו שמושג האבטלה לא קיים בארץ), או "למה הם מביאים הרבה ילדים לעולם?" ועוד.

חשוב מאוד שנזכור שלא תמיד מה שאנחנו רואים, הוא מה שקורה באמת. יד אליעזר תומך באנשים שעובדים (לעיתים במלאכות קשות ומבזות, ששכר עלוב בצידן) ושאינם עובדים, הוא תומך במשפחות גדולות וקטנות, בחילונים ובדתיים. אולם, גם אם נניח שבאמת ההורים חסרי אחריות, למה צריכים הילדים לסבול? כשאב המשפחה לוקה בנפשו, האם מוסרי והוגן למנוע סיוע מאשתו, רק משום שהיא נשואה לו?

לא תמיד אני מסכימה עם השקפת החיים או הגישה של המשפחה אשר לה אני עוזרת, אבל בסופו של דבר, אי הסכמה אינה סיבה להימנע מעזרה לזולת.
 

***

חג הסוכות עומד בפתח. בחג זה כולנו עוזבים את בתי הקבע שלנו, ועוברים לדירות ארעי. כולנו שמחים להיכנס לסוכה ומתרגשים לאכול בה, לנשום את אויר הסתיו הרענן המבושם בריחם של ענפים טריים, להתכרבל בפוך עבה בלילה קריר כשרק סכך דק מפריד בינינו לבין שמי הכוכבים. אנחנו מתמסרים להנאה ברוגע, משום שאנחנו יודעים שבסופו של דבר - אם הרוח תתגבר והדפנות יקרסו, אם יגיע גשם ויחדור את הסכך הדק, אם החמסין יגבר ונזדקק למזגן בדחיפות, תמיד מחכה לנו מאחור בית – מוגן, נעים, נוח.

"כשמתחיל החורף", אומרת מילכה, "כשיורדים גשמים, או שלג. כשהקור גובר והרוחות נושבות. אני חושבת על כל אותם אנשים שבתיהם דולפים וחלונותיהם פרוצים, על הילדים שאפילו שמיכה עבה כדי להתכרבל בה לא תמיד יש להם. אני חושבת על ילדים במשפחה שקיבלה אמנם תנור חימום, שאינו בא לידי שימוש, כי אין במה לשלם את חשבון החשמל..."

אנשים שדירתם ארעי באופן קבוע.

יהי רצון שנזכה תמיד להיות מהנותנים ולא מהמקבלים.

*לתרומות: אגודת "יד אליעזר" ת.ד 41175 טל: 02-5912222 או 3618* www.yadeliezer.org

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן