כולם דיברו השבוע על רוני דניאל.

אני רוצה לדבר קודם כול על המקום והזמן שבהם הוא אמר את דבריו: אולפן שישי, שידור חי, ליל שבת קודש. זה לא עניין טכני, זה מהותי. אני באמת ובתמים חושב שאם הוא היה בזמן הזה סביב שולחן השבת, הוא היה מרגיש, אישית, במקום טוב יותר.

לשמחתי, אני לא היחיד שחושב שבזמן הזה של ליל שבת, אולי הפריים-טיים צריך להיות קידוש ונטילת ידיים ולא אמנון אברמוביץ'. העיתון 'גלובס' פרסם השבוע כתבה מענינת שכותרתה: "ירידה חדה ברייטינג של מגזיני החדשות בליל שישי". כתב התקשורת לי-אור אברבך מסביר שם איך המהדורות המושקעות ביותר הולכות ומאבדות צופים משבוע לשבוע. בשנת 2013 צפו בשידורים האלה כ 50 אחוזים מהצופים, והיום – כ-45 אחוזים. מדובר בירידה דרמטית ובשורה התחתונה, הוא קובע: זו כבר לא מדורת השבט. רוב הישראלים לא צופים בטלוויזיה בליל שבת.

בוועדה הישראלית למדרוג מסבירים שלא מדובר רק בצופים הדתיים, אלא במגזר עצום של מסורתיים שמעדיף לשבת בחיק המשפחה ולכבות את מקלט הטלוויזיה. אברבך מראיין מומחים רבים על המגמה ומנסה להבין מה קורה כאן. הוא מזכיר גם את אורי אורבך ז"ל, שנלחם בתופעת ה"צולם ביום חול" וקרא לכל הדתיים לא להסכים להצטלם, גם לפני כניסת השבת, לתכניות שישודרו בשבת.

ועכשיו לרוני דניאל עצמו. כמה שעות אחרי ההתפטרות הדרמטית של בוגי יעלון, הפרשן הצבאי הוותיק של ערוץ 2 הודיע שהוא לא יודע אם ירצה שילדיו יישארו בארץ. האמת? אני מאמין לו. אני לא מבין למה הוא גרף כל כך הרבה גלים של ציניות וביקורת מהימין ומהדתיים. בן אדם מדבר מדם לבו, מספר שהוא הולך ומאבד את הקשר שלו למולדתו, ובתגובה רק לועגים לו עוד יותר – וגורמים לו להשתכנע עוד יותר במסקנותיו הראשוניות.

הרי הסיפור הוא לא רוני דניאל. הוא רק סימפטום. הוא בן כמעט 70, בוגר קיבוץ מעוז חיים, שהתגייס לנח"ל בשנת 56', ובמלחמת יום כיפור כבר שידר ל'קול ישראל'. תחשבו עד כמה צה"ל, צה"ל שלו, משתנה לו מול העיניים. ואם מסתכלים על התמונה הרחבה, אני חושב שמה שחסר בכל מהלך חילופי האליטות החשוב שמתרחש בחברה הישראלית, הוא מה שאפשר לכנות "חמלת מנצחים".

תבינו אותם. קבוצת אנשים חיה כאן בתחושה של "לשלטון בחרתנו", במשך שנים.הייתה כאן אליטה אחת ויחידה. היא קבעה. המדינה זה היא. כובע טמבל, פלמ"ח ופלאפל, וזהו. הישראלי האנטי-גלותי והאנטי-דתי הזה היה המודל, ומי שלא התאים לו, שילך הביתה. והנה, פתאום, דברים משתנים. בפוליטיקה, בתרבות, בצה"ל, באקדמיה וגם סתם ברחוב. הרוני דניאלים מסתכלים מסביב ומשתאים (ואגב, הוא ממש לא הגרוע שבהם. להפך. הוא תמיד נראה לי כמו ביטחוניסט טוב, כמו בוגי כזה. אולי לכן הוא לקח קשה כל כך את פיטוריו).

פעם אחר פעם הם מופתעים לגלות שבא לשכונה בחור חדש, ועוד אחד, ועוד אחד. לא פלא שהנימוק של דניאל לעזיבת הארץ לא היה בעצם נימוק. הוא רק הזכיר שמות של שלושה אנשים: זאב אלקין (רוסי), מירי רגב (מזרחית) ובנצי גופשטיין (דתי). הם אחרים. הם זרים. ופתאום הם מקבלים נוכחות ומיקרופון ובמה ונראוּת. שלושתם לא האנשים הנערצים גם עליי לפעמים, אבל לא אעזוב את הארץ בגללם. לא חלמתי לעזוב גם כששולמית אלוני הייתה שרת החינוך.

אבל בעצם, מה בכלל הקשר בין אלקין ורגב, שנבחרו בצורה דמוקרטית ומייצגים ציבור עצום, לראש ארגון להב"ה הקטנטן? למה בכלל רוני דניאל כרך אותם יחדיו במילותיו? למה הוא כורך אותם יחד בראשו ובמחשבתו? האם כל הטיפוסים האלה, כל ה"לא משלנו" האלה, הם בדיוק אותו דבר?

בהמשך דבריו העגומים הוא התוודה שמה שמפריע לו כל כך זה ש"אתמול גופשטיין ואנשיו הפגינו מחוץ לבית של יעלון". האם זו סיבה לעזוב את הארץ? מה בעצם הבעיה בהפגנה (שאני בטוח שהייתה פצפונת)? זו לא זכות דמוקרטית, להפגין?

אבל רגע, הנה גם אני מצטרף לכל מי שענה השבוע לרוני דניאל ותקף אותו בחזרה. כל מי שהסביר לו איך המתנחלים לא איבדו תקווה אחרי הגירוש מגוש קטיף, ואיך החרדים לא יעזבו אלא יפגינו ויילחמו על זכויותיהם, ואיך התנועה הקיבוצית של פעם ידעה לשלם את המחיר של החיים בארץ וכו' וכו' וכו'. כמה זה מפתה לעשות זאת, וכמה – לדעתי – זה לא נכון. צריך להביןאת הציבור הזה, ששלט פה ללא מיצרים, ועשה כל כך הרבה למען המדינה שלנו. להודות להם על הטוב שעשו.  תחשבו על ההרגשה: הם מדברים להם באולפנים שלהם, עם החליפות והאיפור, כמו שהתרגלו, אבל לאט לאט הקהל נוטש ובוחר – במקום להאזין שוב לכמה רע כאן – לשיר "שלום עליכם" ו"אשת חיל". את מה שאנחנו רואים כדמוקרטיה, הם רואים כ"התבהמות של החברה הישראלית". את החזרה של עם ישראל למורשתו הנצחית, הם רואים כ"עדר של בהמות" וכ"מנשקי מזוזות". צריך באמת, מעומק הלב, להשתתף בצערם על מות הבלעדיות. לא לשמוח לאידם. לא להשתיק ולהתנשא. לא לעשות להם את מה שהם עשו לאחרים כל השנים האלה.

(הדברים הובאו מתוך הטור של ידידיה מאיר, "בשבע")