הנה רצף המחשבות שרץ לי בראש מאז פרסום קלטת החתונה:

1. קודם כל, איכס. מה זה הגועל נפש הזה, תהיתי מול הסרטון. מי החבורה הדפוקה הזאת? מי החתן והכלה? מי התזמורת שנהנית לנגן מול מיצג כזה? מי הצעיר שמדפיס לפני חתונה תמונה של תינוק שנשרף ומביא אותה כדי לרקוד איתה שם? מי החבר'ה שבמקום לחגוג בשמחה אמיתית מעמד מיוחד ומרגש של הקמת בית בישראל, מנופפים באוויר ברובים באקסטזה? כמה לא יהודי, כמה לא אנושי. אולי זו הזדמנות לבודד סוף סוף את החבורה הזו, חשבתי לעצמי. לצאת נגדה בקול גדול, לא לגמגם אלא להתבדל מהקנאים האלה, ובמקביל להתחיל במאמץ חינוכי אינטנסיבי. בלבי קיוויתי שלא יהיה מי שיאמר "אני מגנה, אבל".

2. ואז הגיע ה"אבל" הראשון. לא ברדיו, אצלי בראש. נזכרתי פתאום מה יותר מזעזע מצעירים רוקדים עם אקדחים: צעירים ששורפים למוות משפחה בכפר דומא. אנחנו מכורים למה שוויזואלי ומוחשי, ולכן נבהלים מהריקוד הזה, אבל מה שעצורי דומא עשו, על פי החשד, הוא מזעזע הרבה יותר. הם לא דקרו דף עם תמונתו של עלי דוואבשה, הם שרפו אותו בשנתו. מוזר. אנחנו עוסקים יותר באיזה ריקוד מגעיל מאשר במעשה עצמו, פשוט כי אין סרטוני ווטסאפ מכפר דומא. וזה הלקח הראשון מהסיפור הזה: המדיה החזותית מנצחת, וקובעת על מה הדיון.

3. אחר כך התחלתי להזדעזע – מהזעזוע עצמו. מהווליום, מהטון, מהפופוליזם. "אנחנו כבר לא עם סגולה!", הכריזו פה עיתונאים ואישי ציבור בהגזמה פראית, כאילו מעמד הר סיני כולו בוטל בגלל חבורת מופרעים. זהו, עשרת הדברות נמחקו כי כמה עשרות נערים רקדו כמה דקות עם רובים. כאילו המסר הנצחי שיש ליהדות להציע לעולם היה רלבנטי לפני שידור הכתבה, אבל זהו, זה פאסה. 
"מי שרוקד בחתונה וחוגג רצח של תינוק בשנתו הוא לא יהודי ולא ישראלי. צריך לסגור אותו מאחורי סורג ובריח במהירות האפשרית", אמר בוז'י הרצוג וטעה פעמיים. קודם כל, בוז'י, הם כן יהודים וכן ישראלים, לצערנו. לא כל ישראלי שמעצבן אותי מאוד הוא כבר לא ישראלי. ולא, לא נראה לי שיש סעיף בחוק שמאפשר לעצור מישהו שרוקד ריקוד מגעיל כזה. יש הרבה קבוצות של אלימים ובורים ודוחים בחברה הישראלית, שמרגיזות אותי מכל מיני סיבות. באסה. אני לא שמה אותן בכלא בגלל תחושות בטן, קשות ככל שיהיו.

4. אחר כך צלצלה אליי גיסתי. היא סיפרה שהבת שלה חזרה מבית הספר בצהריים וסיפרה שאבא של תהילה מהכיתה שלה נפצע קשה בפיגוע. "לא יכול להיות", ענתה לה גיסתי. "עכשיו שמעתי רדיו, ולא אמרו על כך כלום". כעבור כמה שעות, אבא של תהילה, הרב ראובן בירמכר, נפטר מפצעיו. גיסתי טלפנה כדי לשאול למה לא אומרים מילה בחדשות על ההלוויה של השכן שלה. גם עופר בן ארי נהרג בפיגוע הזה, בשער יפו בירושלים. השכונה שלנו כולה אבלה, סיפרה גיסתי, אבל אפילו את מועד הלוויה הלילה לא משדרים. רק גינויים וגינויים לאיזה סרט של חתונה, שהיא אפילו לא מבינה מה הוא, כי היא עסוקה בלעזור ולארגן את השבעה לאלמנה ולשבעת היתומים. "לא הבנתי מה רקדו שם, אבל למה זה יותר חשוב?", היא שאלה. 
לא על התקשורת כעסתי אחרי השיחה איתה, אלא על עצמי. דוגרי, גם אני שכחתי מהפיגוע הזה, שאירע רק לפני כמה שעות, ועוד במקום מרכזי כמו שער יפו. אחרי הרצח של נעמה ואיתם הנקין ישבתי מול המחשב וקראתי שירים של נעמה עד לפנות בוקר. מעולם לא פגשתי את בני הזוג האלה, אבל הם ליוו אותי ימים רבים. ומה עכשיו? האם התרגלנו?

5. למחרת קראתי את העיתון ושוב הזדעזעתי: בשורה אחת קטנה נכתב ששני המחבלים שביצעו את פיגוע הדקירה אמש, ריצו בעבר עונשי מאסר בכלא הישראלי ושוחררו. רובנו ודאי לא שמנו לב לפרט המידע הזה. ענאן אבו חבסה נכלא לפני חמש שנים אחרי שנתפס במחסום קלנדיה עם סכין, ועיסא עסאף נכלא במרץ השנה על רקע פעולות טרור עממי, ושוחרר. שניהם חזרו השבוע לבצע את מה שהחלו בו אז, והפעם, לצערנו, גם הצליחו. אולי רק סרטון ווטסאפ שבו רואים אותם נכלאים, ואז יוצאים החוצה מאושרים מבין דלתות הכלא, ואז באים אתמול לרצוח שוב – יעורר אותנו? האם אלפית מתשומת הלב שניתנה לסרטון החתונה תינתן לסוגיה המטרידה הזו?

6. ואז החל פס הקול הציבורי-תקשורתי לטעון, שוב ושוב, ש"אין הבדל בינינו לבינם". להם יש חמאס ודאע"ש והנה, גם לנו. זה לא נכון כמובן. לא ברור למה אנחנו נהנים כל כך להשוות בינינו, ולומר לעצמנו במזוכיזם שאין הבדל. יש בהחלט. ריקודים כאלה על הדם הם לא מיצג נדיר שמשודר בחדשות ברשות הפלסטינית, אלא שגרה. אנחנו מכירים את זריקת הסוכריות ואת השמחה על ה"שאהידים". שם, הגינוי לטרור – הוא האייטם שעליו יש לדווח. אצלנו – האהדה לטרור היא האייטם, היא מה שיוצא דופן. ועל כך יש לברך ולשמוח. אלה הן הפרופורציות. אם מדינה שלמה נסערת מסרטון כזה – סימן שהוא וירוס. חיידק לא תקין במערכת בריאה. צריך לטפל כמובן בנערים האבודים האלה, אבל רוב רובנו, כך הוכח השבוע, באופן מוחלט, בצד הנכון.

7. זה גם המסר החד משמעי של פרשת השבוע, פרשת "ויחי". יעקב אבינו נפרד בפרשה מכל ילדיו, רגעים ספורים לפני פטירתו. אחד אחד הוא עובר ומברך אותם, ולפעמים גם מוכיח. על בניו שמעון ולוי יש לו ביקורת חריפה. השניים ביצעו את "תג המחיר" הראשון בתורה. היו להם סיבות רבות לזעום, אחרי ההתעללות של אנשי שכם באחותם דינה, אבל יעקב סבור שהתגובה שלהם הייתה פסולה: הם לא היו צריכים לצאת למעשה טבח, לענישה קולקטיבית, בעיר שכם. גם אם יש תירוצים והצדקות, אומר השבוע יעקב אבינו, ודבריו מהדהדים גם היום, קנאות טרוריסטית יכולה להמיט אסון. בעם ישראל אין מקום לאלימות כזאת. לא זו הדרך.

(סיון רהב מאיר / הטור ב"ידיעות אחרונות")