הייתי במטבח במהלך הכנת ארוחת הערב כששמעתי את הכוכבת והמפיקה של הסדרה בנות, לינה דנהאם, מודיעה בפודקאסט שלה נשות השעה, שהיא מתחרטת על כך שלא התנסתה אי-פעם בהפלה. וכך היא הסבירה זאת:

"יום אחד, כשביקרתי במרכז 'הורות מתוכננת' בטקסס לפני מספר שנים, ניגשה אליי נערה צעירה ושאלה אותי אם ארצה להיות חלק מהפרוייקט שלה, שבו נשים מספרות את סיפורי ההפלה שלהן", היא נזכרה. "די נרתעתי". 'מעולם לא עשיתי הפלה', אמרתי לה. רציתי להבהיר לה בצורה הברורה ביותר שלמרות שאני פועלת ולוחמת בנושא למען זכויותיהן של נשים אחרות בתחום זה, אני בעצמי מעולם לא עברתי הפלה. והבנתי אז שאפילו אני נושאת בתוכי סטיגמה לגבי הנושא הזה. אפילו אני - האישה שאכפת לה לא פחות ואף יותר מאחרים לגבי זכותה של האישה לבחור - הרגשתי שחשוב לי שאנשים ידעו שאין בי רבב בעניין הזה... עכשיו אני אומרת שעדיין לא עשיתי הפלה, אבל הלוואי שהייתי עושה".

ידיי החלו לרעוד כששמעתי את הערותיה המצמררות. אישה זו, פעילה ובולטת מבחינה פוליטית, זכתה לשבחים ולהערכה על היותה אינטליגנטית ומוכשרת. ועדיין, הפעם, דבריה חסרי המחשבה והפזיזים חזרו אליה כבומרנג. התגובות היו מהירות ומלאות גינוי ודנהאם, לזכותה ייאמר, התנצלה באינסטגרם: "מילותיי נאמרו מתוך ניסיון לשחק תפקיד שלא פעם שיחקתי אותו - נערה שמיטלטלת בין בורות לבין חוכמה", כתבה דנהאם. "והפעם זה לא עבד. המטרה היחידה שלי היתה לעורר את המודעות ולהפחית את הסטיגמה. אני מתייחסת לנושא של זכויות רבייה באמריקה ברצינות רבה יותר מכל נושא אחר".

החרטה העמוקה ביותר בחיי נבעה מההפלה שעברתי כשהייתי בת 20 ולמדתי בקולג'.

הבעיה היא שהתוצאות הטראומטיות של הפלה נידונות רק לעיתים נדירות, אם בכלל, באמצעי התקשורת, אולם התוצאות הן אמיתיות ומשפיעות על מיליוני נשים. באופן אישי, החרטה העמוקה ביותר בחיי נבעה מההפלה שעברתי מרצון כשהייתי בת 20 ולמדתי בקולג'. הגילוי על ההיריון שלי המם אותי, למרות שהוא לא אמור היה להפתיע אותי, וההשלכות החרידו אותי. החבר שלי דאז ואני אמנם היינו "זהירים", אולם ברור שלא נזהרנו מספיק. הרגשתי בכל עצם בגופי שהפלת התינוק הזה תהיה החלטה שגויה, אולם ידעתי שהמשך ההיריון יגרום למהומה במשפחות שלנו. לא היה לי האומץ להמשיך את ההיריון ולמסור את הילד לאימוץ.

הייתי גם המומה כשהיועצת במרכז בריאות האישה - אליה פניתי כדי לברר איך ולאן ללכת כדי לבצע את ההפלה – בירכה אותי לאחר מכן. היא חייכה ולחצה את ידי, כאילו שעשיתי משהו טוב. אולם הרגשתי שלא עשיתי שום דבר טוב. התנהגותי הנהנתנית וחסרת האחריות התפוצצה לי בפרצוף והביאה אותי למצב הזה.

מעשיי רדפו אותי במשך שנים, ופניתי לייעוץ בעקבות דיכאון. בעודי הולכת בקמפוס, בהיתי בפוסטרים מטעם התנועה נגד הפלות, עם תמונות של עוברים ברחם בשלבים שונים של ההריון: הלב הפועם בגיל שישה שבועות, האוזניים המתהוות, ידיים ורגליים שצומחות ואצבעות קטנטנות בגיל שמונה שבועות. הפוסטרים האלה היו העונש שלי מדי יום כשהילכתי בקמפוס, אולם הרגשתי שמגיע לי לחיות עם החרטה הזו, למרות שלא רציתי לסבול מההשלכות לשארית חיי (אני מוכנה להתערב שהיום לא היו מאפשרים לתלות פוסטרים כאלה בקמפוס. זה ממש לא "פוליטיקלי קורקט" ועלול להטריד אנשים).

בדורות האחרונים, אינטימיות גופנית נחשבת כסוג נוסף של בילוי, המנותק מאמיתות מוסריות או פסיכולוגיות. אמצעי התקשורת אינם חוקרים את הקשר בין חרדה ודיכאון בקרב מתבגרים ותלמידי קולג' לבין קיום יחסים אינטימיים מזדמנים, חסרי משמעות וחסרי רגש. זכותה של האישה לבחור עולה כנראה בחשיבותה על זכותה של האישה לדעת מהם הסיכונים ב"אינטימיות" מסוג זה. מרים גרוסמן, M.D., פסיכיאטרית לשעבר באוניברסיטה, פרסמה תחילה את ספרה פורץ הדרך בנושא זה: Unprotected בתור "אנונימית", מחשש שתאבד את משרתה אם תאמר את האמת הלא-פוליטיקלי-קורקט (ואין לי ספק ש- Aish.co.il עלולה לזכות לביקורת על פרסום מאמר זה).

אני חושבת שפעילים למען זכויות הפלה המתארים את הדיון כ"בעד זכות הבחירה" יצרו תדמית מזויפת. הפלה של תינוק שעדיין לא נולד היא הרבה יותר מ"סתם" בחירה. והיא קשורה לא רק לגוף של אישה אינדיבידואלית ומה שהיא בוחרת לעשות איתו. מדובר בתינוק שמעורב בכל הסיפור, תינוק עם לב פועם, נשמה, נפש ועתיד.

הפלה היא פרוצדורה עצובה אך הכרחית, שבנסיבות מאוד ספציפיות ההלכה היהודית מתירה אותה, ואני לא מתכוונת חלילה להוסיף על תחושת החרטה של נשים שעברו פרוצדורה זו. אולם כיוון שנושא זה כמעט אף פעם אינו עולה לדיון, אני רוצה לחלוק את החוויה האישית שלי עם נשים צעירות, כך שהן תדענה שהן עלולות להרגיש בושה וחרטה עמוקה לאחר ההפלה, ורגשות אלה נובעים מסיבות טובות. רגשות אלה נובעים מהאנושיות הבסיסית שלנו, ההבנה המולדת שלנו שהחיים הם יקרי ערך. הֵיו זהירות ככל האפשר, כדי להימנע מסיכון זה ומחרטה זו.

נדרשו לי שנים כדי לסלוח לעצמי על ההפלהשלי. כשהתחתנתי אחרי שהתקרבתי למסורת היהודית, התפללתי לא-לוהים שיעניק לי ולבעלי ילדים משלנו. הוא עשה זאת. כל ילד נולד עם נשמה ייחודית לו או לה, ועם משימת חיים שרק הוא או היא יכולים להגשים.

לינה דנהאם חשבה שהיא מבטאת את חוכמת הרחוב בדבריה חסרי המחשבה. אני שמחה שהלחץ הפומבי אילץ אותה להכיר בחוסר הרגישות של מילותיה. הפלה מרצון היא לגמרי לא אות כבוד.