אין שום דרך אחרת להתייחס לכך מלבד כאל טרגדיה.

תהיה זו טעות לומר שזהו סיפור עם סוף טוב. נכון, חייו של ילד ניצלו – אולם במחיר עצוב ביותר. אירועי סוף השבוע בגן החיות בסינסינטי פותחים צוהר מרתק לדילמה אמתית שעוררה מחלוקת ניכרת.

בשבת אחר הצהריים ילד קטן בן ארבע התחמק מהוריו ואיכשהו הצליח ליפול לתוך מכלאת הגורילות. אחד מהם, גורילה בן 17 בשם הרמבה, הרים את הילד, בתחילה נראה היה שמתוך כוונה להגן עליו, אולם אז נאחז בו והעביר אותו בידיו באופן שנראה היה יותר ויותר מסוכן ואף מסכן חיים.

הרמבה היה גורילה מזן שנמצא בסכנת הכחדה. הוא לא עשה שום דבר רע. הוא לא היה ראוי לעונש ואף לא למוות. ועדיין, חיי אדם עמדו על כף המאזניים ועובדי גן החיות היו צריכים לקבל החלטה מיידית. לא היה זמן לירות בו חץ הרדמה ולחכות שיתחיל להשפיע.

צוות התגובה לחיות מסוכנות הגיע למסקנה שאין ברירה אחרת. הם ירו בהרמבה והצילו את הילד. פעולה זו פתחה סכר לשצף של תגובות: לא רק לצער, אלא גם לכעס, האשמה, וזעם.

למעלה מ- 185,000 תגובות בדף הפייסבוק של גן החיות ובאתר change.org גינו את ההורים על השגחתם הרשלנית על בנם, שאפשרו לילד הקטן לזחול דרך הפתח לתוך מתחם הגורילות. מסה גדולה יותר של אנשים חתמו על עצומה וביטאו את זעמם על צוות גן החיות על הפעולה בה נקטו. הם טענו, כפי שציטט הוושינגטון פוסט, כי "ירייה בחיה הנתונה בסכנת הכחדה היא גרועה מרצח".

עם התפשטות הסיפור, החריף משחק ההאשמות. היו שהאשימו את הילד הקטן, את הוריו או את עובדי גן החיות. אולם מה שהדהים אותי היה הקונצנזוס של מספר רב של אנשים שסברו כי הריגתו של הרמבה משולה לרצח – ובטוויסט אירוני להדהים, הוריו של הילד הקטן ממשיכים לקבל איומים ברצח על החלק שנטלו, גם אם לא בכוונה תחילה, במותו של הגורילה.

לצפיה בוידאו של הגורילה - (תוכן גרפי :נא לקחת בחשבון)

כשצופים בסרטון הווידאו של האירוע, יש מקום לשאלה האם הרמבה גחן מעל הילד הקטן כדי להגן עליו או כדי לפגוע בו. מה שברור הוא, שהוא אחז בקרסולו של הילד הקטן, החזיק אותו במים, לפני שתפס בבגדיו מאחור. ג'ק חנה, אחד המומחים הידועים בעולם לבעלי חיים ומנהל בדימוס של גן החיות והאקווריום של קולומבוס, אמר שהוא מסכים "באלף אחוז עם ההחלטה להרוג את הגורילה. יש לי בית במרחק של 5 ק"מ מהמקום בו חיות גורילות ההרים ברואנדה. ראו את תגובתו של אותו גורילה. הוא לא יודע מה מתרחש. וזהו זכר כסוף-גב, זו לא נקבה. הוא דרוך. נכון, הוא הולך להתבונן בילד הקטן. מה קורה כשיורים חץ הרדמה? ערכתי מחקרים בטבע. ראיתי מה קורה... כשהחץ פוגע בחיה, אתם יכולים לתאר לעצמכם, זה כמו ירייה, אז החיה קופצת. מה אם הוא היה מחזיק את הילד הקטן באותו רגע. ראיתי גורילה כסופת-גב לוקחת קוקוס ירוק ומרסקת אותו – יש לה כוח מעבר למה שאתם מתארים לעצמכם. כך שזו בחירה בין חיי אדם לבין חיי בעל חיים".

זוהי, כמובן, השורה התחתונה. היה צורך לקבל החלטה מיידית. אולי הדרך הטובה ביותר לנסח את השאלה היא לשאול מה הייתם עושים אם זה היה הילד שלכם? זו הייתה בחירה – בין חיי אדם לבין חיי בעל חיים.

החלק המטריד ביותר אותי הוא שעבור אנשים רבים מדי, התשובה אינה מובנת מאליה ואפילו לא למראית עין, כדי להיות "פוליטיקלי קורקט".

אני שותף לדאגתן של קבוצות הפועלות למען זכויות בעלי חיים ולרצונן להגן על חיות מפני יחס בלתי הולם, כאב מיותר והתעללות אכזרית. כל אלה הם אידיאלים של התורה. כשאליעזר, משרתו של אברהם אבינו, חיפש כלה ליצחק, הוא התרשם מאוד מכך שרבקה טרחה להבטיח שגמליו ירוו את צמאונם לא פחות מכפי שטרחה לגביו. כשחכמינו ז"ל תוהים מדוע משה נבחר להיות מנהיג העם היהודי, הם מצביעים על המדרש שמסביר כי בתור רועה צאן משה הדגים את האמפתיה שלו לסבלם של אחרים כשנשא גדי פצוע על כתפיו לפלג מים כדי לאפשר לו לשתות. "יֵשׁ לָךְ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי".

היהדות דורשת שנאכיל את בעלי החיים שלנו לפני שנאכיל את עצמנו – כדי לא לגרום להם לחץ נפשי בכך שיחזו בנו כשאנו אוכלים מבלי לדעת שארוחתם תגיע זמן קצר לאחר מכן.

אולם בסופו של דבר חיות הן לא בני אדם. לחיות יש חיים - אולם הן לא נוצרו בצלם א-לוהים. ההשוואה בין בני אדם לחיות היא טעות רצינית - לא בגלל שהיא מרוממת מדי את מעמדן של החיות, אלא בגלל שהיא מורידה בצורה לא מציאותית את מעמדם של בני האדם.

"רצח" זוהי מילה שאינה ישימה להריגה של חיה. התורה מלמדת אותנו ש"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, ו). החומרה של מעשה הרצח נעוצה בא-לוהותו של האדם. אין זו תחושת עליונות כוזבת שמצריכה כיבוד חיי אדם מעל לכל צורות החיים האחרות. זהו הלימוד הבסיסי ביותר של התורה, לפיו בני אדם נושאים בתוכם ניצוץ א-לוהי שטומן בחובו הן את הזכויות והן את תחומי האחריות והחובות הנובעים מייחודיות זו.

חיי החיות ראויים לכבוד. חיי האדם מקודשים. כשיש לבחור בין השניים, ההחלטה ברורה וחד-משמעית. ללא ספק מותו של הרמבה מעורר עצב רב, אולם עלינו להתנחם בהכרה שמותו הבטיח את הישרדותו של ילד שנוצר בצלם בוראו.