רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

שאלות נפוצות

לשמר את שריר המחילה

כ״א באדר א׳ ה׳תשע״ו כ״א באדר א׳ ה׳תשע״ו 01/03/2016 | מאת אבינועם הרש

עמדתי נבוך מול שניהם. למחנך שבי, שביקש להרגיע, ולישראלי שבי שמכיר רק את דרך ה'מזרח התיכון סטייל'.

אין הורה שלא מכיר את התחושה המאיימת של היום הראשון שבו אתה מפקיד את הדבר היקר לך ביותר בידי מישהי זרה העונה לשם גננת

הסיפור מסתבך ברגע שהילד מבין שאתה מתכוון להשאיר אותו שם לבד. את הצלקות הנפשיות של הבכי כמו גם המבט הנדהם והמאוכזב בעיניים של הילדים שלי אני סוחב עד היום.

הפעם השנייה שכל התחושות האלו צפו ועלו לי הייתה כשבני הלל, אמר לי:

"אבא, אני לא רוצה ללכת היום לגן!"

אני: "למה, מה קרה? אתה אוהב את הגן ויש לך מלא חברים" ראיתי בעצמי איך שכולם נעמדו לדום כשהוא הגיע.

"כי אלמוג מציק לי. אתמול הוא הרביץ לי ולא עשיתי לו שום דבר".

ואז מצאתי את עצמי מתחלק לשניים:

למחנך שבי, שביקש להרגיע ולראות איך אפשר להתייחס לכל העניין מהבחינה החינוכית.

איזה נקודות אני רוצה להעביר לילד שלי: הכלה, הבלגה, ישוב סכסוכים באמצעות דיאלוג.

ולישראלי שבי שהפתיל הגם ככה קצר להחריד שלו, נשרף כבר במילים: 'אלמוג הציק לי' , והדרך היחידה לפתרון סכסוכים שהוא מכיר היא דרך ה'מזרח התיכון סטייל':

האלמוג הזה מציק לבן שלי? הוא רוצה מלחמה? סבבה. בוא נדבר בשפה היחידה והרשמית המוכרת באזור המסוכסך ביותר בעולם: כוח.

בהתחלה המחנך שבי ביקש את זכות התגובה. הוא ביקש ממני לנשום. לספור עד עשר. לנתח את הדברים שכלית. בישוב הדעת. אבל אז הקול המזרח תיכוני שבי חטף את המיקרופון וצרח:

"אתה באמת תיתן לאיזה ילדון להרביץ לילד שלך?

עכשיו אתה ניגש להורים של הילד הזה. תאמין לי לבן של פוטין זה לא היה קורה".

ואז המחנך שבי יצא סוף סוף מההלם ואמר:

"למה ככה? הכנתי לנו שני ספלי קפה וקרואסון. בוא נשב. נדבר כמו בני תרבות. אחרי הכול יש כאן סוגיה חינוכית וזה הזמן להעביר לילד שלך מהי סובלנות למול אגרסיביות. הכלה מול התפרצות.

אל תשכח שאנחנו מחוברים לתורה. לדרך ארץ. מה, אנחנו חיות? יאללה, כמה סוכר לשים לך?"

וכך, עמדתי נבוך מול שניהם. לא יודע מה אני באמת אמור להגיד לילד שלי:

תתאפק? אל תחזיר? תגיד לגננת? הרי כולנו יודעים שגם למערכת שאמורה להגן עליך יש כל מיני באגים.

תחזיר? תראה לו מה זה? תעשה לו תג מחיר? יתן יקבל. לא יתן לא יקבל? נו באמת, זה חינוך? זו תורה?

"תגיד" פניתי לבני: "איך אמרת שקוראים לילד הזה שהרביץ לך?"

"אני לא יכול להגיד לך, אבא". הוא אמר לי

"מה זאת אומרת לא יכול? בטח שאתה יכול. אני רוצה לדעת מי זה הילד הזה", הפצרתי בו.

"הגננת שלנו אמרה שאם אומרים את השם זה לשון הרע".

נדהמתי מהתשובה ומיכולת ההתאפקות והציות התמים של בני.

למחרת בגן, אחרי שבניתי כבר אסטרטגיה שלמה איך להעביר בצורה עדינה וחינוכית מסר תקיף, אותו ילד (אלמוג, נזכרתי שקוראים לו) רץ לקראת בני והם שיחקו ביחד כאילו כלום.

"רצית להגיד לי משהו?" שאלה אותי הגננת.

"הא? מה?" עניתי מופתע.

וחשבתי כמה חבל שאצלנו המבוגרים הכול יותר מורכב וכבד,

וכמה נפלא ופשוטים היו החיים יכולים להיות

אם גם אנחנו היינו מסוגלים להחליק ולשכוח הכול , לאמן ולשמר

כמו הילדים, את השריר הכל כך חשוב הזה- שריר המחילה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן