המושג "קומנדו ארמון" זכור לחיפאים של שנות ה-60. המדינה הייתה עדיין בלהט העשייה הציונית ואנחנו – בני הנוער מהבתים הטובים של הכרמל השתייכנו ברובנו לתנועות הנוער – צופים, נוער עובד, מחנות העולים. אבל "למטה", בשכונת הדר הכרמל מול קולנוע ארמון, יכולת לראות נערים יושבים על המעקה בתלבושת של הסרטים, שער משוח לאחור כמו טרזן, חלקם מעשנים, משועממים, נטפלים לעוברות ושבות ושומעים מוזיקה רעשנית מטרנזיסטור. הם נראו לנו כל-כך לא שייכים, אולי אפילו לא לומדים, קרובים לעבריינים ואיכשהו נדבק בהם הכינוי "קומנדו ארמון", ע"ש הקולנוע, כתופעה מסקרנת מעולם אחר.

היינו שקועים אז בהכנת כתובות אש – "עלה נעלה" והכנות למחנות וטיולים, וצעירים מדי להבין שקומנדו ארמון הוא חלק מסדקים ראשונים בציונות הגולמית, ושעוד יגיעו ימים של ניפוץ המיתוסים ותהיות על עצם היותנו בארץ ישראל.

נזכרתי בקומנדו ארמון כאשר נכדתי בת ה-7 הזמינה אותי להופעה שלה במסגרת החוג לריקוד. ציפיתי לראות ילדות תמות מחוללות לצלילי מוזיקת בלט חרישית, אבל מרגע הכניסה לאולם הבנתי שטעיתי בגדול. בזו אחר זו עלו קבוצות של ילדות ונערות מגיל הגן עד בית ספר תיכון, ולצלילי מוזיקה לועזית קצבית מחרישת אוזניים קיפצו על הבמה בתנועות חדות של ג'ז מודרני וסטפס. השילוב של תום הילדות עם כוריאוגרפיה אגרסיבית, יצר תחושה של משהו גרוטסקי כמו הצלילים של מדונה עם נענועי גוף בוסר או היפ הופ עם ילדות הגן.

זה עם ידיים בכיסים, זה עם מבט מגחך, זה בפוזה של זלזול

והנה עלתה קבוצה של נערים לריקוד ברייקדאנס וכתמונת פתיחה נעמדו כולם בתנוחות מרושלות. זה עם ידיים בכיסים, זה עם מבט מגחך, זה בפוזה של זלזול וזה נמרח על הכסא. דומה לסיפור הפרברים או אם תרצו "קומנדו ארמון" במהדורה מחודשת.

הקבוצות המשיכו לעלות אך אני הייתי כבר במקום אחר. הבנתי שאני צופה בהזרקה של התרבות המערבית ישר לתוך הורידים של הילדות. בד"כ התודעה של האדם קובעת את שפת הגוף שלו, אבל פה פשוט עוקפים אותה ומעצבים את התת-מודע דרך הגוף. כי שפת הגוף היא עמוקה ואותנטית יותר משפת הפה. כל תנוחה היא עמדה וכל תנועה היא אמירה. חז"ל מתעכבים על התנוחה של המתפלל ועל צורת ההליכה של הגאוותן ואפילו תנוחת השכיבה לפני השנה היא משמעותית. ריקנות רוחנית מתבטאת בפוזה מרושלת, וכוריאוגרפיה המתאימה לחושניות של מדונה מחברת אותך לעומק תרבות זרה.

אבל מה יעשו אותם הילדים שצורת הביטוי שלהן מחפשת את מדיום האמנות? האם התרבות היהודית מציעה להם אלטרנטיבה? הפסגות של הרב קוק נראות למרחוק, אבל בינתיים אנחנו בסיבובים העקלתונים וחייבים לייצר כלים אמוניים בתיאטרון, בקולנוע, במנהל הציבורי, בשירה, בספרות, באמנות, בתקשורת ובמחול. כל אלה מתגבשים והולכים והם משימת הדור. תרבות יהודית תדאג לאלטרנטיבות נאמנות למקור בכל תחומי החיים. יקומו אמנים שידעו לשקף הוויה אמונית בתוך צליל וצעד.

ההופעה נגמרה וההורים אספו בחום את הילדות אל זרועותיהם. הרמתי את נכדתי אל על ואמרתי לה 'היית מקסימה'. בתוכי התפללתי שתהליך ההתנקות שלה יהיה קל משלי. ברדיו אמרו שבנעלין הסמוכה התעמתו פלשתינים ואנשי שמאל עם שוטרי משמר הגבול. שר הפנים הוכרז כאישיות לא רצויה באירופה. החזאי צופה התבהרות.