זה שוב קרה, והפעם בהאיטי.

רעידת אדמה שהשאירה אחריה הרס, מוות וחורבן מזעזעים. על פי ההערכה למעלה מ-75,000 איש קיפחו את חייהם באסון. ובשולי האירועים, התרגלנו לצפות לשני סוגים של תגובות אפשריות, האחד הוא אפשרות עצובה, והשני ודאות ברורה.

התגובה האפשרית הראשונה, באה לידי ביטוי בתגובתו הסאטירית של עמוס עוז לאחר רעידת האדמה באיראן. עוז כתב שהוא לא יופתע אם הערבים יעלו הצעה לסדר היום שתאשים את ישראל ברעידת האדמה האחרונה באיראן, הגינוי יזכה לרוב, אמריקה תטיל וטו וצרפת ובריטניה יימנעו.

אחרי דורות בהם שימשנו בתור השעיר לעזאזל של העולם, אנחנו כבר לא מופתעים שמאשימים אותנו כמעט בכל צרה, כולל אסונות טבע. אולם מה שבדרך כלל לא זוכה כמעט לתשומת לב, היא התגובה הצפויה השנייה, שבדרך כלל חוזרת על עצמה בעקבות אסונות בסדר גודל של צונאמי או רעידת אדמה, בכל מקום בעולם: העובדה הברורה שישראל תציע עזרה וסיוע, שישראל תושיט את ידה במחווה הומניטארית, ולא משנה אם העזרה תזכה להערכה או אפילו להכרה, אם כי בארץ התקשורת דווחה כמובן על יציאתה של משלחת הסיוע להאיטי, שכללה בית חולים שדה וכ-220 אנשי צוות ובהם יחידת חילוץ, צוותי מד"א ושוטרים.

התגובה הישראלית הקבועה הזאת דורשת הסבר. אם אשחק לרגע את תפקיד פרקליטו של השטן – אז למה שישראל לא תסביר שבעיותיה הרבות נמצאות בעדיפות גבוהה יותר? למה ישראל צריכה להכניס את עצמה לבעיות של אחרים, כשכל כך הרבה צרכים הדורשים התייחסות וכסף מחכים לה מבית? מה גדרי הציווי המוסרי והאתי של עם ישראל כשמדובר ביחסיו עם ה"גויים", אותם עמים שלאורך הדורות הסיטו ממנו את מבטם והפנו לו את גבם פעמים רבות כל כך?

התשובה חייבת להגיע מהתורה, והיא אכן נמצאת שם, כמו שהמפרשים מסבירים, שא-לוהים קבע סטנדרטים ברורים על פיהם הוא דן את מאמצינו להגיע לשלמות רוחנית.

שלוש רמות של אכפתיות

משה היה האיש אשר הגיע לגדולה רבה יותר מכל אדם. הוא זה שנקרא מתוך הסנה הבוער להוציא את עם ישראל ממצרים, ולהביא אותם להר סיני, כדי לקבל את מסר הא-ל לעולם. מדוע בחר בו א-לוהים? אילו תכונות ייחודיות שמתאימות למשימה הנעלה הוא מצא במשה? בתורה מופיעים רק שלושה סיפורים קצרים על משה לפני בחירתו. בכולם מופיע מוטיב חוזר חזק - בכל אחד מהם, משה אינו יושב באופן פסיבי מול רוע. הוא לא מצדיק חוסר תגובה בכך ש"זה לא העסק" שלו. הוא מתערב ועושה כל מה שביכולתו, משום שבאופן אינטואיטיבי הוא מבין שכל בני האדם ערבים זה לזה.

שלושת הסיפורים מוכרים היטב. בראשון משה רואה מצרי מכה יהודי מכות נמרצות, והוא הורג את המצרי לפני שיספיק להרוג את קרבנו החף מפשע. בסיפור השני משה רואה שני עבריים מתקוטטים ומפריד ביניהם. בסיפור השלישי, לאחר בריחתו למדיין, הוא רואה שרועי מדיין מתנכלים לרועות מדייניות צעירות שרוצות להשקות את צאנן, והוא שוב מתערב ומציל אותן מהבריונים.

התכונה המאפיינת את הגדולה היא הנכונות לפעול כשנתקלים באנשים אחרים המתמודדים עם קושי

אלה שלושת האירועים היחידים שהתורה מוצאת לנכון להביא כדי לספר לנו על חייו של האדם שנבחר משמים לגדולה. על פי ההלכה דבר שחוזר על עצמו שלוש פעמים נקבע כמאפיין קבוע – "חזקה". שלוש פעמים משה מגלה במעשיו את התכונה שמאפיינת בעיני א-לוהים גדולה ומנהיגות – הנכונות לפעול כשנתקלים באנשים אחרים המתמודדים עם קושי.

עד כאן לגבי ההבנה הפשוטה של הסיפור. עם זאת, ברמה הרבה יותר עמוקה, לא נסתר מעינם הבוחנת של חכמי התורה, ששלושת הסיפורים האלה מהווים רצף בעל מסר תיאולוגי חזק. הסיפורים מתארים שלוש רמות הבנה לעיקרון הערבות ההדדית, בסדר קושי עולה.

הסיפור הראשון זועק לתגובה. משה רואה מצרי שמכה עברי – הקרבן הוא אחד מבני עמו, והתוקף הוא אויבם המשותף. מקרה מעין זה הוא הטבעי ביותר לעורר תגובה מעשית. במונחים מודרניים, זה דומה ליהודי שרואה אנטישמי או נאצי או מחבל שעומד לרצוח יהודי. ההתערבות בהתרחשות כמעט מובטחת. מי יכול לשבת ולראות יהודי תמים נרצח ע"י אויב מושבע של עמו?

בסיפור השני, משתנה זהות המתקוטטים. הפעם מדובר ביהודי שמכה יהודי. במקרה זה לאנטישמיות כבר אין תפקיד. משה עומד מול מבחן שבודק אם גם הפעם, כששום גורם חיצוני אינו מעורב, הוא יזדעזע באותה מידה ויגיב. משה עומד במשימה, ועובר גם את המבחן הזה.

המבחן הקשה מכל עדיין עמד לפניו. במקרה השלישי הוא נמצא בארץ זרה. לא היה לו שום קשר עם הבריונים האלימים או עם הנערות הנפגעות. הוא לא הכיר את הקרבנות ולא את התוקפים. במלים אחרות, למה שהוא ראה לא הייתה שום נגיעה אישית לחייו – לבד מהעובדה שבני אדם נמצאו בסכנה, והוא יכול לעזור. המבחן האחרון דומה למה שעובר עלינו בכל פעם שמשהו קורה מחוץ למשפחה, לעם או למדינה שלנו, לבני אדם אחרים שרק דבר אחד משותף להם ולנו – כולנו נבראנו בצלם א-לוהים.

בזכות זה שמשה עבר בהצלחה גם את המבחן השלישי והקשה ביותר, הוא הפך לגדול מנהיגי העם. וזה המאפיין אשר בו הוא מגלם עבורנו את מודל המופת האולטימטיבי.

אני גאה מאוד בעם שלנו, שמגיב לקריאת התיגר האנטישמית בעולם. אני חושב שנפלא לגלות שיהודים בעלי השקפות דתיות, פוליטיות וחברתיות שונות לומדים לחיות יחד בהרמוניה ולא להתעלם מפגיעות בזכויות ובפריווילגיות של זולתם. אבל אני הכי מתרגש כשאני מגלה שכצפוי, אחת המדינות הראשונות שמתייחסת לצרכים האנושיים המתעוררים בעקבות אסון, כמו רעידת האדמה בהאיטי, היא מדינת ישראל. תגובה זאת מעידה כאלף עדים שמעולם לא איבדנו את התכונה שהאהיבה את משה על א-לוהיו – ושמאפשרת לנו להמשיך ולמלא כראוי את תפקידנו בתיקון העולם.