רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

images

איך מספרים לילדים על אסון החיילים?

ט״ו בשבט ה׳תשפ״ב ט״ו בשבט ה׳תשפ״ב 17/01/2022 | מאת אבינועם הרש

אני יודע שזה לא הרבה. אבל לפחות הם יזכרו שמשהו בשגרת יומם נעצר. שהם לקחו כמה דקות לחשוב, להיות קצת יותר קשובים לעצמם, קצת יותר מודעים

הם הגיעו היום לכיתה שמחים ומאושרים. מעט התלמידים שלא נכנסו לבידוד.

נראה לפי הצחוקים והדחקות שהריצו ששום דבר מהאסון שקרה אתמול לא הגיע לאזניהם.

אותם צעקות, אותם בדיחות. הכול כרגיל.

אתמול, יום רביעי בלילה, נהרגו שני קצינים אופק אהרון ואיתמר אלחרר ז"ל (שהתחתן רק לפני שנתיים) בתאונת ירי בבסיס האימונים בבקעת הירדן. איך מנגישים את זה לתלמידים בכיתה ו'? כמה אפשר לחשוף מבלי לפצוע ולצלק את הנשמה הצעירה שלהם?

אני מכנס אותם ומבקש שקט. העיניים שלהם מופנות אלי:

"יש כאן מישהו שמרגיש משהו בעקבות מה שקרה אתמול?"

"מה קרה אתמול?" שואל אחד התלמידים"שני קצינים נהרגו בתאונת ירי. כלומר לא בפיגוע, אלא בתאונה, בפעילות בטחונית". אני עונה.

"מה זאת אומרת בתאונה? כאילו בטעות?" שואל אחד.

"מאש כוחותינו"? שואל אחר.

התלמידים מסתכלים עליי כמו בוחנים אותי ואת התגובות שהם אמורים להציג.

נראה שלא כולם יודעים איך להגיב לידיעה.

"איך אתם מרגישים עם מה שסיפרתי לכם?"

שוב מסתכלים עליי. חושבים. מהרהרים במשמעות של המילים: שני חיילים נהרגו בתאונת ירי.

תלמיד אחד מצביע ושואל: "רגע המורה, וזה שנהרג סתם אדם זה לא עצוב? מה בעצם ההבדל?"

אני עונה לו: "בוודאי שזה עצוב, אבל יש הבדל בין אדם שנפגע מפעולה אזרחית כלשהיא לבין חייל שנשלח על ידי הצבא בשביל להגן עלינו ונהרג כתוצאה מתאונה בפעילות ביטחונית"

אני ממשיך:

"חשבתם למה אנחנו בכלל חיים כאן בארץ ולא במקום אחר? למה להסתכן כאן, ללכת לצבא בגיל צעיר, לתת את מיטב שנותינו כדי להגן על המדינה? מה זה בעצם המולדת שלנו? האם אין מקומות אחרים יותר נוחים ושלווים לחיות בהם? אולי פורטוגל? קפריסין? ברלין? גם שם השמש יפה ונעימה".

הם לא עונים. לוקח להם זמן להפנים.

לא, הם לא באמת חשבו על זה. על החיים שלהם. על מהות הקיום שלהם.

ורגע לפני שהם ממשיכים לשגרת חייהם אני מבקש מהם:

"חכו שניה לפני שאתם חוזרים למשחקים שלכם. בואו נגיד פרק תהילים אחד לעילוי נשמתם....בואו ננסה לעשות משהו בשבילם, בשביל האנשים שבזכותם אנחנו חיים כאן".

הפנים שלהם נהיו רציניות. הצחוקים נפסקו.

בסוף אמרנו שלושה פרקים.

אני יודע שזה לא הרבה. אבל לפחות הם יזכרו שמשהו בשגרת יומם נעצר. שהם לקחו כמה דקות לחשוב, להיות קצת יותר קשובים לעצמם, קצת יותר מודעים.

ואז ביקשתי מכל אחד מהתלמידים לחשוב על משהו טוב וקטן שהוא יוכל להוסיף לשגרה היומיומית שלו. משהו שיהפוך אותו לאדם יותר טוב ושיהיה לעילוי נשמתם.

והם חשבו על העניין והצביעו. וגם אני חשבתי על עצמי...

ואז הם חוזרים לשחק. ושוב הצחוקים. ושוב הבדיחות. ושוב הדחקות

אבל אולי מאוחר יותר יחשבו על השאלות ששאלתי, ישאלו אותם את הוריהם, ולכולם יינתן קצת חומר למחשבה.

גם אני נשאר מהורהר וחושב לעצמי:

מה איתי? האם אני באמת סגור על עצמי שאני מעריך את החיים האלו שאני חי כאן בכל יום? האם אני מבין למה אנו חייבים להסתכן ואולי אף למות בעד ארצינו? שאני חייב הכרת טובה לאלה שב'מותם ציוו לנו את החיים'?

הלוואי שיהיה לעילוי נשמת החיילים אופק אהרון ואיתמר אלחרר

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן