זה לא נחשב כ"אירוע השנה" כי הוא התנהל בשקט, בכבוד הדדי, בהסכמה רחבה. בדיוק כמו שצריך, בדיוק כמו שמגיע לנו. לכן אולי כדאי לכלול גם אותו בסיכומי השנה הסוערת והרועשת הזו.

בכ"ב בסיוון, 2 ביוני, בחרה הכנסת את הנשיא ה־11 של מדינת ישראל. יצחק הרצוג זכה ב־87 קולות, מרים פרץ ב־26 בלבד. במבט ראשון, זהו המינוי הכי פריבילגי, של בן אצולה מקושר, בן הנשיא הקודם, שניצח את המועמדת האותנטית והאהובה שצמחה מן העם. נכון. אבל במבט שני, להרצוג המנוסה יש יתרון כשבמקביל מכהנת ממשלה לא־מנוסה, מרים פרץ כנראה תתמודד בעתיד שוב, ובעיקר, שניהם לימדו אותנו איך עושים זאת אחרת.

"הנני העני ממעש", פתח הרצוג את נאום הניצחון. "אני מודה על האחריות הכבדה. אני מודה לגברת מרים פרץ, גיבורה ישראלית, על היותה סמל והשראה לכלל אזרחי ישראל, לקימה מכאב אינסופי ולבחירה בחיים".

ומה אמרה פרץ בתגובה? "זכיתי להתמודד מול אדם יקר שאני מוקירה ומעריכה. אתם יודעים איזה כבוד זה להתמודד מול אדם ראוי? אני ילדה שעלתה ממרוקו, הגיעה לארץ, עברה את חיי המעברה וזכתה להגיע להתמודד לנשיאות המדינה. זאת השמחה. זאת הגאווה".

כמה ימים אחרי שצולמה התמונה הזו, המטה של מרים פרץ הזמין אותי ל"מסיבת הפסד". חשבתי שמדובר בטעות, אני מכירה מסיבות ניצחון, אבל הם לא טעו. היא ערכה למתנדביה מסיבת הפסד שמחה שבה לימדה אותם: "אם למדתי מזה משהו – זה לא הפסד. הפסד זה רק אירוע שאתה לא מפיק ממנו מסר".

להרצוג יש עוד שש שנים וחצי בבית הנשיא. מרים פרץ תמשיך לכהן בתפקיד החד־פעמי בדורנו, ששמו מרים פרץ.

ואם כבר מסכמים שנה אזרחית, כדאי לשים לב לשני 2 הקמפיינים שהתחזקו במהלכה: בעד המוות, ונגד החיים. שניהם עלולים להסעיר בקרוב גם את ישראל. נפתח במוות. בימים אלה אושרה לשימוש בשווייץ "קפסולת המוות", מתקן התאבדות שמאפשר לאדם להרוג את עצמו, בלי מעורבות רופא. סליחה על התיאור, אבל תוך 30 שניות רמת החמצן תרד, החנקן מציף, וזהו. זה חלק ממגמה כללית שמתירה יותר ויותר המתות חסד, ששמה במרכז לא את קדושת החיים כערך, אלא את רצונו של האדם בלבד. מעניין, דווקא במדינות שנוח וטוב לחיות בהן, יש יותר רצון להפסיק כך את החיים באופן יזום, והדילמות רבות: האם לאפשר זאת גם לאדם בריא לחלוטין? מאיזה גיל? באיזה מצב נפשי?

לפעמים זו אפילו המתה מכוונת, נגד רצון המשפחה: הילדה אלטע פיקסלר נולדה עם פגיעה קשה ואושפזה מאז לידתה במנצ'סטר. הוריה התחננו להמשיך לטפל בה, ואף הציגו אישור להעבירה לטיפול בישראל, אבל בית המשפט הבריטי הורה לנתק אותה מהמכשירים, נגד רצונם. לדעתי הפרשה הזו לא עלתה מספיק לכותרות: בשנת 2021 ,הורים נאלצו להיפרד מבתם בדמעות, מול צוות רפואי שהפסיק את חייה, אקטיבית.

וממש במקביל למדיניות היד הקלה על ההדק כשמדובר בהפסקת החיים, מתעצם הקמפיין נגד הבאת חיים לעולם בכלל. זה מתחיל בדאגה כנה לעתיד כדור הארץ, בחרדה מול משבר האקלים, ומגיע מהר מאוד לקביעה שילודה היא מעשה לא מוסרי. "הניו יורק טיימס" פירסם החודש עוד כתבה ולפיה "הבחירה לא להביא ילד לעולם היא ביטוי של אהבה כלפיו", כולל ציטוטים מדהימים כמו "החלטנו שאם טראמפ ייבחר מחדש, לא נביא ילדים".

אז הנה העובדות: ילדים זה שמחה) בתקווה שהשיר לא יצונזר בקרוב(, וגם החיים אמורים להיות שמחה.

"פרו ורבו" ו"ובחרת בחיים" מופיעים בתורה בלי הסברים ונימוקים, כי אין מה להסביר. בתקווה שלא נצטרך להתחיל להתווכח על כל זה גם אצלנו.

מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".