היא עובדת באתר לאומי מפורסם. כבר כמעט שנתיים המקום שומם מתיירים, והשבוע הם פתאום חזרו. השמיים נפתחו. ביום שלישי השבוע היא קיבלה את הקבוצה הראשונה בעיניים לחות, ותהתה אם הם רואים שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי. זה מה שהיא חלמה עליו בלילות. שהם יחזרו, שהיא תחזור.

אבל בשנתיים האלה היא גם הפכה לבייביסיטר הקבועה של הנכדים. הבת שלה יוצאת לעבוד במשרה מלאה הודות לכך שהסבתא הצעירה הזאת מוציאה מהגנים, מאכילה, לוקחת לגן השעשועים. "אני לא מקטרת, שמחתי לחזור לעבודה וגם הבת שלי והחתן שלי שמחו, אבל כל המערך המשפחתי שהתערער לפני שנתיים, התערער השבוע שוב. אנחנו צריכים עוד קצת זמן להתייצב, עוד קצת סבלנות".

ואז אחרי השיחה איתה, באותו היום, פגשתי אמא לתלמיד בכיתה ח'. הוא היה תלמיד מצטיין עד אמצע כיתה ו', אבל שנתיים של בהייה בזום כיבו אותו. "צריך להדליק אותו מחדש, ובמקום זה, רק מצפים ממנו ומחבריו לחזור בדיוק לאותה שגרה. איך אפשר להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקנו ולהתעלם מכל מה שקרה? אחרי כזו הפסקה, לחזור בדיוק לאותה מערכת, להושיב אותם שוב בכיתה לשבע שעות ביום?". ושוב חזרו המילים האלה: אנחנו צריכים זמן, צריכים סבלנות.

אני מניחה שעוד מיליונים מרגישים כך. סדר היום כבר המשיך אל הוועידה בגלזגו, אל פרשיות ניצול והטרדה שנחשפות, אבל הם יצאו לחל"ת ולא בדיוק חזרו, תיכננו פרויקט שנגנז ולא ממש יודעים לאן עכשיו, שלא לדבר על מחלימים רבים עם תסמיני פוסט קורונה. אחרי הכל, יותר ממיליון ישראלים חלו. עכשיו צריך לא רק חקיקה ו"תו ירוק", אלא אולי גם "תו רגיש". איזה אישור להתנהל בצורה איטית ועדינה יותר, לדעת שזו צרת רבים, שזה בסדר.

***

התחלנו את חודש כסלו, חודש שמזוהה עם ניסים, עם נחישות יהודית, עם גבורה ושמירה על הזהות. זכיתי לסקר השבוע סיפור כזה:

ברנרד קרוץ לא ידע עד אתמול מי הוא. הוא הוחבא בשואה כילד קטן בבית יתומים, ואחרי המלחמה לא היה לו מושג איפה נולד, מה השם האמיתי שלו ומי ההורים שלו. הוא פשוט לא מצא אף אחד. כך הוא חי עד גיל 80, בארצות הברית. הוא הקים משפחה וחי חיים שלמים, בלי לדעת מה זהותו.

בתו ליסה הציעה לערוך בדיקת DNA ולסרוק את המאגרים של "יד ושם", עד שנמצאה ההתאמה המיוחלת. הוא מצא בת דודה מדרגה ראשונה, שגרה בישראל. הוא הגיע כעת לארץ, כדי לשמוע לראשונה את הדברים הבסיסיים ביותר על עצמו: קוראים לו ברל, והוא הבן של אברהם-יהודה ורייזל שצ'צקי.

"אחרי 80 שנה, אני סוף סוף יודע מי אני ומי משפחתי", הוא אמר אתמול במפגש עם בת הדודה, שנערך בעיר מודיעין. "מבחינתי המלחמה הסתיימה עכשיו, כי כל השנים נלחמתי בתחושת הריק".

יש מי שמנסים לפרק רעיונות כמו מסורת, משפחה וקשר בין-דורי. יש מי שהיו אומרים לו להתייאש מזמן. אבל מי שחיברה אותו בסופו של דבר אחרי כל השנים לדורות העבר, היא דווקא בת דור העתיד. הבת שלו היא שהתאמצה כל כך למצוא עבורו את שרשרת הדורות שמעליו. אף פעם לא מאוחר לדעת מי אתה, ואיפה אתה ממוקם בתוך הסיפור היהודי הגדול.

חודש טוב.

מתוך הטור השבועי ומדף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews