זה היה אירוע כל כך טריוויאלי וחסר משמעות, ודווקא לכן הוא לא עוזב אותי כבר שבועיים. זה קרה בלילה שלפני שמחת תורה. היום האחרון הזה של חול המועד מכונה "הושענא רבה", ונהוג ללמוד בו תורה בלילה.

הוזמנתי לתת הרצאה בעיר מודיעין, האולם שנבחר היה הישיבה התיכונית "לפיד" בעיר, אבל בגלל הקורונה הוחלט לבסוף לצאת אל מגרש הכדורסל הסמוך. באמת טוב יותר לכנס קהל גדול של גברים, נשים וטף באוויר הפתוח. בדרך לשם, לקראת חצות, כתב לי צבי, המארגן: "המשטרה מפנה אותנו, אעדכן". הופתעתי. כשהגעתי, הקהל בדיוק עשה את דרכו פנימה. כל אחד לקח בשקט כיסא פלסטיק מהמגרש ונכנס אל האולם שהלך ונעשה צפוף. מה קרה? מתברר שאחד השכנים צילצל למשטרה וטען שבחצות אי־אפשר לערוך אירוע כזה, עם רמקולים והגברה ומאות אנשים. אז הניידת הגיעה, השוטרים הפסיקו את הלימוד, והציבור התקבץ בחזרה באולם. השכן יכול ללכת לישון.

המרצה שדיברה לפניי, הרבנית אסתי רוזנברג, אמרה בחיוך: "לא האמנתי שאי פעם המשטרה תעצור אותי מלומר דברי תורה". היא מיהרה לסיים את הרצאתה על משמעות חגי תשרי, שהחלה בחוץ, בהכרזה מעניינת: "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לחודש תשרי הוא שנשכח אותו בחודש חשוון". יפה.

עליתי לדבר אחריה, אבל מה שלקחתי מהלילה ההוא לא היה דברי התורה, אלא החוויה הקטנטנה הזאת. תחשבו על זה:

יש אזרח שרואה התרחשות חריגה כלשהי ומצלצל למשטרה כדי להשבית אירוע סולידי, אפילו בלי מוזיקה, אבל אירוע שמפר את השקט. יש משטרה שמגיעה מיד, ויש ציבור שנשמע להוראותיה, גם אם זה מעצבן ומטריח אותו. וואו. כמה בנאלי, אבל כמה לא מובן מאליו. במקום להתעצבן על השכן הזה, התחלתי להתפעם מהאירוע כולו. בכמה מקומות בארץ תסריט כזה יכול להתרחש, ובעיקר – בכמה מקומות הוא לא יכול להתרחש?

פחות מ־20 קילומטר מהעיר מודיעין נמצאת העיר לוד. אזרחים צילצלו שם למשטרה בימי הפרעות שוב ושוב ולא נענו. אבל גם אילו הייתה המשטרה מגיבה בזמן ולכל הפניות, האם היו מקשיבים לה ככה? האם היו מקשיבים לה בכלל? אנחנו יודעים את התשובה.

האם נוצרים במדינה איים של שמירת חוק, שבהם הכל מתנהל לפי הכללים, אבל במקביל הולכים וגדלים האיים שבהם משילות וריבונות בסיסיות פשוט לא קיימות? האם שיטת ה"רמזור" המפורסמת פרי הקורונה, היא בעצם השיטה שבה אנחנו מחלקים כעת את הארץ – יש מקומות ירוקים עם אכיפת חוק אמיתית, ומקומות אדומים שבהם חיים מגזרים שחוקי המדינה לא לגמרי חלים עליהם?

הסרטונים שמתפרסמים לאחרונה מהנגב, מבאר־שבע, מכבישי הדרום, נראים כאילו סניף של דאעש הולך ומתבסס שם. לא פחות. כנופיות, פרוטקשן, נשק חם גלוי, נהיגה פרועה, תמיכה בטרור, רצח נשים, רצח בין חמולות, הכאת שוטרים, גניבת נשק מצה"ל, וכל אלה הם רק חלק מהחבילה.

אין לי מושג מדוע זה לא הנושא המרכזי, ובעצם היחיד, על סדר יומנו. אז הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לחודש תשרי, הוא שנשכח אותו בחודש חשוון. והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לחוק, הוא שישמרו אותו סלקטיבית רק בחלק מהמגזרים, רק בחלק מהמדינה.

***

לו היו עורכים את מצעד האנשים המשפיעים בעולם, אברהם אבינו ושרה אמנו היו כנראה נבחרים לצמרת הרשימה. קשה להפריז בחשיבות של המהלך שהתחיל השבוע בפרשה, פרשת "לך לך": הם יוצאים למסע לארץ ישראל, ובכך מסמנים את הדרך למיליוני יהודים מאז ועד היום. הם כופרים בעבודה הזרה ובעבודת האלילים ומחוללים את מהפכת המונותיאיזם, האמונה באלוקים אחד, מופשט. הם מקימים בית יהודי ראשון, אוהל של חסד והכנסת אורחים. אבל בשום מקום לא נכתב מדוע דווקא הם נבחרו למשימה.

הרב אבינדב אבוקרט, רב קהילה בגבעת־שמואל, כותב בספרו החדש "דיבור המתחיל" דבר מרתק: מדוע נבחר אברהם? למה דווקא הוא? הסיבה שאברהם שמע כאלה בשורות גדולות היא עצם היכולת שלו לשמוע אותן. יש קול פנימי שמדבר אל כל אחד ואחת, אבל רוב העולם מסרב להאזין ובורח מהייעוד שלו. אברהם שמע את הקריאה "לך לך". הוא הצליח להשתיק ולהשקיט את כל הקולות האחרים, את כל ההפרעות החיצוניות, את כל השעבודים והפיתויים שמסביב, וזכה לבהירות צלולה ומאירה. במקום ללכת לאיבוד בעולם מלא בלבול, אברהם הבין את הסיפור כולו והפך ליהודי הראשון, לעולה החדש הראשון, למאמין הראשון.

רבי נחמן מברסלב כותב על כך: "לכל אדם בעולם יש 'לך לך', שמזהיר את האדם שילך לעצמו, 'לך לך' שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך". שנצליח לשמוע.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".