"אמא, פעם היה פה משעמם?", שאל אותי לא מזמן הילד שלנו. באמת מעניין איך ילד רואה את העולם, כשהוא חווה ברצף ארבע מערכות בחירות, שלושה סגרים, אין־ספור וריאנטים ובידודים, אירועים קיצוניים כמו אסון מירון, התמוטטות הבניין במיאמי, שריפות ענק, המהומות בערים המעורבות, טילים על ערי ישראל. לכאורה, התחושה היא של כאוס, של בלגן, אבל זה לא ממש כך.

המחנך נתנאל אלינסון ביקש השבוע מתלמידיו להתבונן על שתי הדרמות האחרונות, אירועים שנשמעים כמו מדע בדיוני והפכו לכותרת ראשית: בריחת האסירים מכלא גלבוע דרך מנהרה והתמוטטות הבניין בחולון.

בשני האירועים מעורבים גיבורים אלמונים. בכלא גלבוע, זו הסוהרת שנרדמה במגדל השמירה. כמה בדיחות רשת אכזריות ומשעשעות פורסמו על חשבונה, כאילו זו רק היא ולא מדובר על שרשרת מחדלים. כמה נזיפות ותחקירים היא בטח עוברת בשב"ס, וכמה גדול המחיר ששולם בגלל כמה דקות של חוסר ערנות, של נמנום, של עייפות.

רק תחשבו על תסריט הפוך: היא הייתה שומרת באותו לילה דרמטי בדריכות שיא, מבחינה בתנועות חשודות ומסכלת את הבריחה. היא הרי הייתה מקבלת כתבת שער כגיבורה במוסף החג הקרוב, המצלמות היו מראות שוב ושוב את המנהרה שנחפרה והכתבים היו אומרים, "רק תדמיינו מה היה קורה אילו". בטקס בבית הנשיא או במשרד ראש הממשלה היו משבחים את תפקודה, והעדות שלה במשפט החדש של זכריא זביידי על ניסיון הבריחה הזה הייתה תופסת כותרות.

כעבור כשבוע, בחולון, הגיע איש כיבוי האש רשף יוני בוצ'קובסקי לבניין מט לנפול. הוא הבין שהמקום מסוכן, והורה לפנות מיידית את כל תושבי הבניין. בלי לדון, בלי לחכות, בלי לקבל אישורים. הם התרעמו, אבל הוא לא ויתר. למחרת, במפתיע, הבניין קרס בקול רעש גדול באמצע היום. את הווידיאו ראינו כולנו בתדהמה. חייהם של כמאה ישראלים ניצלו ממוות ודאי. ראינו אותם עומדים ומתראיינים ליד הבניין שנחרב, במקום לראות משלחות חילוץ של פיקוד העורף מחפשות אותם בין ההריסות, בעודנו מתפללים שימצאו איזה אות חיים. הפעם הכתבים אכן אמרו, "רק תדמיינו מה היה קורה אילו". גם כאן, כמה גדולה האחריות של היחיד: אם בוצ'קובסקי היה פועל אחרת, היינו אבלים כעת כולנו על האסון האזרחי הכבד בתולדות ישראל, מבכים את תרבות ה"סמוך" ששוב גבתה מחיר דמים נורא.

ביום כיפור נוהגים לצטט פסקה נוקבת של הרמב"ם, על החשיבות של כל מעשה שלנו. השבוע היא נראית רלוונטית במיוחד: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חֵ טְ א חָ טָ א אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

ואם חושבים על זה, גם השריפות האחרונות פרצו בגלל הצתה של אדם אחד או כמה בודדים, גם וריאנט הדלתא הגיע הנה בגלל כמה נוסעים חסרי אחריות שחזרו לישראל בקיץ ולא שמרו על בידוד, גם בבניין במיאמי יכול היה להופיע יוני בוצ'קובסקי מקומי ולהתריע, גם באסון מירון היה חסר גיבור אמיץ שידפוק על השולחן, וכן הלאה.

נראה שאנחנו חיים בעידן שבו בכל רגע כותרת דמיונית לגמרי יכולה להפתיע, שבו הדבר הצפוי היחיד הוא הבלתי צפוי. ובכל זאת – יש חשיבות אדירה לאחריות האישית שלנו בתוך כל האירועים.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות"