צריך אומץ כדי לכתוב את מה שרותי קליין כתבה לי. היא מורה בצפון, בתוכנית המצוינות "נחשון", וכמו מורים רבים מלאה סימני שאלה מול מדיניות משרד החינוך, ולא רק בתחום הקורונה. השבוע היא ביקשה להשמיע את קולה.

"הקשבתי לשרת החינוך בדיון השבוע בכנסת, ולא יכולתי להירגע. שני משפטים שלה לא נתנו לי מנוח. והם גם צוטטו שוב ושוב בתקשורת, אז בכל פעם נזכרתי בזה מחדש. המשפט הראשון הוא: 'אני שומעת את הדיבור על ימי בידוד ופגיעה כלכלית ואני רוצה להגיד שהורים שיצטרכו להיות מבודדים בגלל ילד שנכנס לבידוד – זה יהיה על חשבון ימי חג ולא על חשבון ימי עבודה'. אח, כמה נפלא, הילד ייכנס לבידוד, אבל בחג. זה לא נורא שהוא לא יהיה בארוחת החג המשפחתית, שלא יפגוש את סבא וסבתא, זה ממש בקטנה אם לא יגיע לבית הכנסת ולא ישמע את השופר, לא הוא ולא ההורה שנאלץ להישאר איתו.

ובכן, לתפיסתי החגים הם־הם החינוך. להפסיד אותם זה להפסיד נדבך בנפש - החל ממה שמקבלים בגיל צעיר בבית הכנסת ועד למפגש ולסעודה המשפחתית בחג. ראש השנה הוא חלק מהחבילה החינוכית הבסיסית של כל ילד, שלא לדבר על יום כיפור וסוכות, ויש הרבה משפחות שלהן זה חשוב יותר מיום עבודה. לדחוף את ילדינו כמעט בכוח להעביר את ראש השנה בחדר בבידוד, זה לא חינוכי.

המסר מהדברים האלה הוא שהיום העוצמתי הזה בכלל לא חשוב, הוא סתם עוד יום חופש, אז מה זה כבר משנה. העיקר לא להפסיד יום עבודה. זה האתוס של העם היהודי?

בשביל זה הקמנו מדינה יהודית, כדי לדחוף את הבידודים דווקא לחגים?

"המשפט השני מדכדך אפילו יותר. באותה ישיבה אמרה השרה שאפשר ללמד פחות פרקים בתנ"ך - והסבירה אחר כך שהתכוונה גם לפחות מתמטיקה ולפחות טקסטים בספרות ובהיסטוריה - ולתת יותר מקום להיבט החברתי,

לאסוף מחדש את הילדים. ללמוד פחות? זה המסר אחרי השנתיים האחרונות? בכל שיעור שאני מעבירה במחשבים - יש ערכים. בכל מפגש לימודי עם התלמידים - אני קודם כל מסתכלת להם בעיניים. לא צריך להגיד לנו, המורים, כמה ההיבט החברתי חשוב, אבל לתלות זאת בחומר? לדרוש בפומבי פחות לימוד? לשדר לתלמידים ולמורים לזלזל בלמידה, בשינון, בחקירה? מה אנחנו רוצים, לגדל בורים ועמי ארצות? מאיפה המשוואה הזאת, שצריך לבחור בין חומר הלימוד לבין נפש התלמיד? ידע זה כוח, ואם אנחנו רוצים תלמיד חסון בנפשו אנחנו צריכים לתת לו המון ידע, וגם ים של אהבה".

תודה, המורה רותי. מרגיע לדעת בתקופה כזאת שיש במערכת מורים כמוך.

זה הטור האחרון לשנה זו. בפרשת השבוע בשבת שעברה, פרשת "ניצבים", יש את הצוואה של משה רבנו. היא כאילו נכתבה במיוחד לימים הדרמטיים האלה, של תחילת שנת הלימודים ושל ערב השנה החדשה. אין בה אפילו מצווה אחת, אבל יש בה עקרונות־על, כאילו משה רבנו מדבר אלינו כאן ועכשיו:

* "אַ תֶּ ם נִ צָ ־ ּ ּ בִ ים הַ יוֹ ם כֻּ לְכם לפני ה' אלהיכם. ראשיכם שבטיכם זִקְ נֵ יכֶ ם וְ שֹׁ טְ רֵ יכֶ ם כֹּ ל אִ ישׁ יִ שְׂרָ אֵ ל" - לפעמים המילה אחדות נשמעת כמו קלישאה. משה רבנו מזכיר לנו שזו האמת הכי בסיסית, שצריך את כולנו יחד בסיפור הזה.

התרגלנו בשנים האחרונות לחשוב שהשאיפה שלנו, חלום הדורות, היא ממשלה כלשהי של 61 .אבל זה המינימום, לא המקסימום. משה רבנו מציג חזון שאמור ללכד סביבו באמת את כולם.

* "וְ לֹא אִ תְּ כֶ ם לְ בַ דְ ּ כֶ ם אָ נֹכִ י כֹּ רֵ ת אֶ ת הַ בְּ רִ ית הַ זֹּאת. כִּ י אֶ ת אֲ שֶׁ ר יֶ שְׁ נוֹ פֹּ ה עִ מָ ּ ּ נוּ ּ וְ אֵ ת אֲ שֶׁ ר אֵ ינֶ נּ וּ פֹּ ה עִ מָ ּ ּ נוּ הַ יוֹ ם" - אסור להסתכל רק על הדור שלנו, רק על הכאן והעכשיו. יש לנו מחויבות כלפי כל העבר וכלפי כל העתיד. כן, גם מי שכבר איננו, ומי שטרם נולד - הם חלק מהסיפור.

לא באנו להקים פה עוד מצרים, או עוד איראן, ואפילו לא עוד ארצות־הברית. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ, אבל בשעותיו האחרונות הוא הזהיר את מי שיזכה להיכנס לכאן - לא להעתיק עבודה זרה של אחרים, וגם לא אידיאולוגיה של אחרים, ָ אלא לבנות פה משהו משלנו.

* "אִ ם יִ הְ יֶ ה נִ דַ ּ חֲ ך בִּ קְ צֵ ה הַ שָּׁ מָ יִ ם מִ שָּׁ ם יְ קַ בֶּ צְ ך ָ ה' אֱ לֹהֶ יך ָ וּמִ שָּׁ ם יִ קָ ־ ּ חֶ ך

ראינו מתגשם לנגד עינינו: לא משנה לאן התגלגלנו במהלך הגלות, בסוף חזרנו הנה, מכל הגלויות והתפוצות והיבשות, בניגוד לכל היגיון ולכל סטטיסטיקה. גם מי שעדיין רחוק, יכול לחזור לעמו ולארצו.ָ

זה אפשרי. אנחנו מסוגלים. השאיפות האלה של משה רבנו לא גדולות עלינו, הן מעשיות מאוד. לא בשמיים אלא כאן קרוב.

ּ * "הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים". המסר האחרון הוא אולי החשוב ביותר - יש לנו בחירה חופשית. ערב ראש השנה ויום הכיפורים הם תזכורת שאפשר תמיד לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מחדש. יש בחיים טוב ורע, ברכה וקללה, חיים ומוות - ובחרת בחיים.

שנה טובה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".