לבקשתכם, הנה הדברים שכתב ד"ר טל פרפרה על השריפה, והוקראו בתוכנית שלנו בגלי צה"ל. גם אני לא ידעתי מה התרחש שם באותן שעות:

"נס גדול היה פה, ביום ראשון. בשעות אחר הצהריים אש שפרצה (הוצתה?) בהרי ירושלים התפשטה עד להר שעליו שוכן המרכז הרפואי שבו אני עובד, איתנים. זה מרכז רפואי פסיכיאטרי לבריאות הנפש עם מחלקות לגברים, נשים וילדים.

ככל שהאש התקרבה, התבררה מידת הסכנה שבה אנחנו נתונים, כשהמתנו, צוות ומטופלים, לפינוי מסודר ע״י אוטובוסים שלא יכלו להגיע למקום.

הפינוי היה מורכב ביותר: היה צורך לפנות מטופלים שגם כך ההתמודדות היומיומית לא פשוטה להם ולפתע נאלצו למלא תפקיד של שחקנים ראשיים ב'סרט הוליוודי'. חלקם, שהתפקיד היה גדול עליהם, התנגדו. מטופל שסובל מאוטיזם בתפקוד נמוך, רץ בחזרה אל המחלקה כי 'עכשיו 17:00, ב 17:00 מחלקים אוכל'. היו מטופלים שניסו לטפס מעל הגדרות כדי לברוח מהאש, אך מבלי להבין כי הם רצים לתוך יער דליק (שאכן נשרף כולו), בעוד שמטופלים אחרים פשוט סירבו להתפנות.

התסריט זימן גם סיטואציות אבסורדיות. באחת מהן, מטופל שאל את סביבתו אם למישהו יש אש, כדי להדליק סיגריה...

מסביבי ראיתי אנשי צוות שבמסירות נפש של ממש שומרים על חיי המטופלים. בת שירות לאומי צנומה סוחבת בקושי רב מטופלת מבוגרת וכבדה. אחות, שבתוכה מבינה את חומרת המצב, שומרת על קור רוח ומתבדחת עם המטופלים. איש צוות אחד דולק אחרי המטופל שברח בחזרה אל האש. איש צוות שני משכנע מטופלים לרדת מהגדרות, בזמן שאנשי צוות אחרים מנסים להבהיר לכוחות הבטחון את חומרת המצב ולהזעיק עזרה.

באותה העת, עשן סמיך מילא את ההר, אנשים התקשו לנשום, והאש המשיכה להתקרב במהירות מפחידה. פיצוץ נשמע מקרוב ונראה כי אין זמן לחכות לחילוץ. לקחתי איתי מטופלים ברכב וניסיתי לברוח כל עוד אפשר, נסעתי בכביש הגישה שיורד כלפי מטה אך אנשים בדרך סימנו לי לחזור. התעלמתי והמשכתי לנסוע, כי אין לאן לחזור. בהמשך הדרך, ראיתי שריפה משתוללת על כביש הגישה, הופכת אותו לבלתי עביר.

נאלצתי לחזור בחזרה למעלה ההר. רק אז הבנתי מה קורה כאן. הבטתי סביבי וראיתי את האסון הלאומי הגדול ביותר בתולדות המדינה קורה בלייב.

150 איש, מטופלים חסרי ישע, משפחות שבאו לבקר ואנשי צוות שנשארו לדאוג לפינוי, לכודים. אש משתוללת מסביבנו, מתקרבת לרחבה הקטנה שבה עמדנו כולנו, מחכים לנס. מעלינו שמענו מסוקים של 669, שלא יכלו לנחות עקב העשן הכבד. זה היה עניין של שתיים שלוש דקות עד שהאש תגיע אלינו.

כששמענו מכוחות הביטחון שהמסוקים לא יכולים לנחות עקב העשן הסמיך, אנשים התחילו להישבר ופרצו בבכי.

זה היה פשוט מזעזע לשמוע אנשי צוות שאני רגיל לעבוד איתם ביום-יום מתקשרים לבני משפחותיהם כדי להיפרד, מבשרים להם שלא יחזרו הביתה ומוסרים את אהבתם. אנשי צוות אחרים עמדו חסרי אונים, מבולבלים, עייפים, מנסים להרטיב את סביבתנו בזרנוקי מים בניסיון נואש לעכב את האש מלהגיע.

מסביב לבית החולים נוצרה טבעת אש בגובה מטרים, כשבחלק מהמקומות היא חדרה את הגדר ונאחזה בעצים ומבנים. במקום אחד, היא הגיעה מטרים ספורים ממיכל דלק גדול...

באותו שלב התחושה הרווחת הייתה שרק נס משמים יכול להציל אותנו. שאין לנו על מי להישען, אלא על הקב"ה. כמה נדוש, ככה נכון.

ואז, אחרי זמן רב של חרדה וחוסר אונים, רכב ביטחון הגיע לרחבה, מכריז כי מכבי האש הצליחו להנמיך את גובה הלהבות בכביש הגישה ושניתן לצאת. בתוך שניות אנשי צוות מילאו את רכביהם הפרטיים בכמה מטופלים שניתן, דחסו אותם אחד על השני, במה ששוב הזכיר תסריט הוליוודי. חלק מהמטופלים, חסרי הבנה לגבי המתרחש, התנגדו לעלות על הרכבים, והצוות יחד עם כוחות הבטחון נאלץ לדחוף אותם בכוח פנימה.

נסענו ישירות לכפר שאול, קמפוס פסיכיאטרי נוסף בירושלים. המעבר היה קשה ביותר - נאלצנו לשהות עם עשרות מטופלים מורכבים בחללים קטנים, חלקם נכנסו לאי שקט והיו חסרי סבלנות ומעטים אף אלימים, מצב לא פשוט לניהול בימים כתיקונם, על אחת כמה וכמה בעת כזו.

מלבד הערכה קלינית לגבי פגיעות פיזיות כמו שאיפת עשן ופציעות מטיפוס על גדרות, היה צורך לבצע גם הערכה קלינית לגבי פגיעות נפשיות ולהציע סעד נפשי ראשוני. צוותי עו״סים, מרפאים בעיסוק, סיעוד ורופאים שהוזעקו מביתם הגיעו כדי לסייע לצוותים התשושים מאיתנים בטיפול המיידי.

על אף החוויה הקשה שעברו, בחרו חלק גדול מאנשי הצוות להישאר עם המטופלים עד השעות הקטנות של הלילה ואף למשך הלילה כולו.

מכפר שאול רוב המחלקות הועברו מאוחר יותר בלילה באוטובוסים (יחד עם אנשי צוות שחלקם, כאמור, אך לפני שעות אחדות עמדו מול סכנת חיים) כל אחת לבית חולים אחר בארץ, מעכו ועד באר שבע, שם זכינו לקבלת פנים חמה מא׳ ועד ת׳. בתי החולים הפסיכיאטריים מזור, אברבנאל ובאר שבע שיכנו אותנו במבנים לשעת חירום, ודאגו לנו לציוד רפואי נדרש, תגבור באנשי צוות, ואף מקלחות חמות וארוחת לילה מאוחרת.

חשוב לי לומר שבנס ובזכות המסירות של אנשי הצוות, לא היו יותר נעדרים. בנס ובזכות המסירות של כוחות ההצלה, הצלחנו לצאת משם בחיים.

אחד הרגעים שנחרתו בי מיום ראשון התרחש בזמן הנסיעה לאחר שיצאנו משם, ושאלות רבות רצו לי בראש:

איך מיכל הדלק לא נדלק והרים את כל האזור באויר? איך האש נעצרה כמה עשרות מטרים מאיתנו ולא התקדמה הלאה ברגעים הקריטיים של הפינוי? איך כביש הגישה, שדקות אחדות קודם לכן היה חסום ע״י חומת האש, נפרץ?

אין לי תשובות לשאלות הללו.

אך בעוד שנסענו מההר אפוף העשן אל שמים בהירים, התנגן לי בראש פסוק אחד, מתוך מזמור התהילים שנהוג לומר בחודש אלול: ה׳ אורי וישעי..."

(בתמונה: המרכז לבריאות הנפש "איתנים" שנותר שלם אחרי השריפה. צילום: גלעד תדהר)

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews